MrCellophane

בשבועות האחרונים קיבלתי שיעור לחיים.

לא עוד הרגשת גדלות מדומה, לא עוד בטחון עצמי מופרז בהשגת המטרה שהוצבה, וקץ לתמימות, אמה ומולידה של הגישה שמאחורי חיוך עומדות כוונות טובות.

שכחתי מה זה להרגיש פיון קטן, נתון לחסדי סערות ורוחות שמעיפות אותו ללא שליטה.

היום הרוחות והסערות אולי נושבות, אבל אני כבר לא באותו מקום שבו אוכל להרגיש בהן.

אחד מהאנשים הנערצים עלי אמר לי פעם משפט חכם. "ככל שאתה עולה יותר גבוה בסולם, יותר אנשים רואים לך את התחת".

וזה ככה. ובתור מישהו שרוצה להמשיך ולטפס על הסולם, אני חייב לדעת שאאלץ להתמודד גם עם ביקורת, עם אנשים שרוצים להרע, ועם אנשים שנחזים להיות חברים אבל אינם כאלה.

"הכלבים נובחים והשיירה עוברת", אומר פתגם שאני מאוד אוהב.

בזמן האחרון כלבים נבחו עלי, ומשום מה השיירה שלי קפאה.

לא עוד.

אולי בעוד כמה שנים אני אביט לאחור לעבר התקופה הזאת, ואראה בה חוויה מעצבת, שתסייע להתמודד עם מצבים קשים אף יותר.

תמיד יהיו כלבים, ותמיד תהיינה תקלות.

אבל השיירה שלי תעבור, ותגיע ליעדה.

תודה לכל מי שהגיב ועודד בפוסט הקודם.

לא מצאתי בי את הכוחות להשיב לכם, סלחו לי.