MrCellophane

לאחר כשלושה שבועות בניכר, הואילה אמי לחזור לארץ הקודש. להפתעתה (ולהפתעתי) היא מצאה בית נקי, הודות לשירותי נקיונות החירום של אחותי – הווה אומר לדחוף את כל הבלאגן לארונות ולטאטא את הלכלוך מתחת לספה.

"אני רואה שלא השקית את האדניות", היא פונה לאחי. "השקיתי פעם אחת" הוא מנסה להתגונן, ומסתכל על גופות הפרחים שבאדנית. "שמרת לי את התקצירים של צעירים חסרי מנוח?" – "שכחתי, אבל בפנאי פלוס בטח יש את התקציר של השבוע הזה".

עד כאן – מילא. אבל לשאלה הבאה הוא באמת לא היה מוכן.

"זכרת להתניע לי את האוטו?". דממה. "הייתי צריך?"

יוצאים החוצה לראות מה קורה עם האוטו. מוות קליני. אין ברירה אלא לפתוח את האוטו עם המפתח. אחי מביא את האוטו שלו עם הכבלים ואיך שמנסים להניע – האזעקה כמעט מעיפה לנו את האוזניים. עכשיו מה מתברר? אין דבר כזה מפתח שמנטרל את האזעקה. אמור להיות איזה משהו נורא מתוחכם באימובילייזר שכמובן לא עובד.

וככה עומד לו האוטו של אמא שלי ליד האוטו של אחי, ויחדיו עולה בידם לחסום חצי כביש אגב שיגור דציבלים בלתי נסבלים לחלל האוויר.

אמא שלי נכנסת הביתה לעשות טלפונים ליודעי דבר, ומשאירה אותי ואת אחי לשמור על הרכבים ותוכנם וכן על מנת לספוג את מבטם הזועם של העוברים ושבים על כך שאנחנו מפוצצים את השכונה. "DJ באסה" איז אין דה האוס.

בסוף אמא יוצאת החוצה עם פיסת מידע שלא תסולא בפז. האזעקה מנותקת. אחי לוקח את הכבלים, אמא נותנת גז – לא עובד. אני מסתכל על הכבלים. "יא טמבל" אני אומר לו, "אדום הולך לפלוס!". מתחיל ויכוח. טענתו המרכזית של אחי: אדום זה הפועל תל-אביב, ומכאן שאין שום סיכוי שאדום יכול להיות פלוס. אני מאבד את הסבלנות ומחליף בין הכבלים. האוטו מניע.

נכנס הביתה מיוזע, עצבני ועם הוכחה לאח מטומטם.

איך היה היום שלכם?