MrCellophane

מדי פעם, כשאני מביט בתמונות הישנות של אבי ז"ל תוקפת אותי המחשבה הבלתי נמנעת, האם הכל יכול היה להימנע.

המחשבה שלו רק היתה ניתנת לי האפשרות, איכשהו, לדבר איתו, בזמן אמת, ולהתריע בפניו על העומד להתרחש, הייתי יכול למנוע את מותו.

המחשבה הזו היא למעשה פנטזיית ילדות.

פנטזיית הילדות הזאת תפסה ביטוי מוחשי יותר כשצפיתי בסדרת סרטי "בחזרה לעתיד" ובסדרה "זינוק לאתמול", ודמיוני סער. מימד הזמן ריתק אותי.

שוב ושוב חשבתי מה הייתי אומר לו. האם הייתי מציג עצמי כבנו. האם היה מאמין לי.

אם רק הייתי יכול להשפיע, בזמן אמת.

האמנתי בכל ליבי, שכל מה שהייתי זקוק לו הוא הזדמנות אחת.

אחת.

.....

כשהייתי בצבא, יצא לי לצפות בפרק ישן של "זינוק לאתמול". בפרק הזה הגיבור, סם, חוזר בזמן לגיל ההתבגרות שלו עצמו, כשאביו עדיין בחיים. סם יודע שאביו ימות מהתקף לב 3 שנים מאוחר יותר, ומנסה בכל כוחו למנוע את מותו. הוא עושה כל מאמץ אפשרי לשכנע את אביו לוותר על הסיגריות, לאכול בריא יותר ולשמור על עצמו.

הוא לא מצליח. האבא מת.

את הפרק הזה אני זוכר מצוין, כי זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבכיתי מול סדרת טלוויזיה.

.....

לפני שנה, בנסיבות אחרות ובסיטואציה אחרת, ניתנה לי הזדמנות.

לא הזדמנות למנוע את מותו של אבי, כמובן, אבל הזדמנות לנסות להשפיע בזמן אמת על מציאות שאת סיכויי התגשמותה ראיתי כוודאית, ושאותה רציתי בכל כוחי למנוע.

אני זוכר את שבריר השנייה שבה עברה לי בראש המחשבה, הקישור הזה שעשיתי לפנטזיית הילדות שלי. המחשבה שיש לי פה הזדמנות למנוע מציאות שחייבת להימנע.

ואני הרי אדם של הזדמנות אחת, ותמיד ידעתי לתפוס בשתי ידיים הזדמנות יחידה וחד פעמית שניתנה לי.

והבטתי בעיניה, ואמרתי לה את שעתיד להתרחש.

וביקשתי, התחננתי, שלא כך יהיה.

"תבטיחי לי", אמרתי לה.

והיא הבטיחה.

היום, אחרי שנה, אני כבר יודע.

לא הצלחתי למנוע.

בזמן אמת ניתנה לי הזדמנות

ונכשלתי.