MrCellophane

את ההשראה קיבלתי דווקא מספר תמונות.

שבועיים עברו מאז הציעה לי בת הדודה שלי, הציירת, את ההצעה לעשות לי ציור קיר ענקי בחדר, ועוד שבוע עבר עד שנעניתי לה. היא הביאה לי ספר גדול ובו תמונות של ציורים שהיא ציירה, במסגרת לימודיה או על קירות של אנשים אחרים. הציורים, למרות שהיו יפים מאוד לעין, היו די בנאליים בעיני. חיפשתי משהו עם משמעות, משהו עם קאטץ'.

ואז נתקלתי בתמונה תמימה למראה. אני לא זוכר בדיוק את הפרטים, אבל היה שם איזה רכב על כביש, עם צומת אחד קרוב וצומת שני רחוק, מעומעם.

בן רגע קיבלתי את ההשראה, ותיארתי לה בפרטי פרטים את התמונה שאני רואה בראשי.

הציור היה מדוייק להפליא.

רובו ככולו בגווני חום, צהוב-אפרפר, למעט הכביש שהיה שחור.

על המדרכה שלצד הכביש הולך אדם. הוא לבוש במעיל, כובע גרב לראשו. מעל ראשו עננים אפורים, שמקרינים בצבעם על האזור כולו.

המקום הוא עיי חורבות.

בצד הדרך בתים הרוסים, נדנדות שבורות, עץ ששכח מתי בפעם האחרונה היו עליו עלים.

אין בו דבר, ברחוב הזה. לא אנשים ולא ציפורים ולא כלום.

רחוב בעיר רפאים.

והכביש אינסופי. הוא ממשיך עד האופק, ונראה כאילו הוא ממשיך וממשיך עד שמקיף את כדור הארץ כולו.

כשהיא סיימה, העיניים שלי נצצו.

"אתה לא חושב שזה קצת דכאוני מדי?" היא שאלה אותי, ואני רק אמרתי שלא, שזה בדיוק מתאים.

הסתכלתי על עצמי הולך בכביש הזה, לצד ההריסות שהיו החיים שלי.

אלוהים יודע לאן מוביל הכביש הזה, חשבתי לעצמי, אבל גם בקטע בו אני הולך וגם בהמשך ישנו חורבן והרס, כך שזה לא משנה לאן. הרי בין כה וכה אין פניות, אין צמתים, אין אפשרויות.

וככה היו גם החיים שלי אז, לפני שמונה שנים.

הציור כבר מזמן איננו.

במסגרת שיפוצים שעשו בחדר הישן שלי שברו את הקיר, ואיתו הציור המופלא הזה.

לא נעצבתי יותר מדי, כי הרגשתי שיש בו משהו שלא משקף עוד, שבזמן שעבר החליפה השמש את העננים, והאיש שבציור הוריד את כובע הגרב ופרע את שיערו ברוח, וגם ההרס שמסביב נעלם כלא היה.

ובימים האחרונים נזכרתי בציור הזה.

אולי בגלל העננות האפורה שאין לה דבר עם מזג האוויר שבחוץ, אולי בגלל הנוף שמתחלף במהירות מסחררת ומדאיגה, ואולי בגלל התחושה שיכול להיות שאני מגיע לסוף הדרך, לקטע בו אין עוד כביש.