MrCellophane

זה שאני גרוע בתחזוקה שוטפת של קשרים זה סוד גלוי מאוד. יש כאלו שהתרגלו והשלימו ויש כאלו שכל שיחה איתם נפתחת ב"שטיפה" של כמה דקות על כמה שאני לא רציני, לא שומר על קשר, לא מתקשר וכיוצא באלה, וזה כמובן מעיד על זלזול, התנשאות, ראייתם כמובן מאילו וכו'.

אפשר לומר שאפילו אני התרגלתי לחלק הזה של השיחה. ז"א, עד שזה בא בצורה משולבת.

ביום שבת אני רובץ עם שני חברים ותיקים מימי התיכון (כלומר חברים של 10 שנים ככה) בחוף הים. הואלתי בטובי להתקשר לאחד מהם (אחרי זמן לא מבוטל) והוא אמר שהם עוד שעה בים. קבענו.

"נו, מה העניינים איתכם?" אני פונה אליהם ולוגם מבקבוק הבירה. ואז זה התחיל.

כמו עפ"י אות נסתר, התחילו השניים להתקיף אותי - ביחד ולחוד, בו-זמנית וסימולטנית, גלים גלים.

התוכן אמנם פחות או יותר זהה ל"שטיפה" הרגילה, אבל הפעם, אולי בגלל האפקט המשולב, גם עניתי.

פורץ ויכוח. כמו פוליטיקאים מנוסים כל אחד מאיתנו מטיל את מירב האשמה על הצד שכנגד. טבעו של ויכוח שהוא מוביל למחוזות אחרים לגמרי, וכבר כמעט עמדנו במצב שאנחנו פותחים במלחמה שאף צד לא ממש רוצה בה. כבר ממש עמדתי לקום וללכת.

"עזבו מה היה...מה אתם רוצים עכשיו?" אני שואל אבל לא ממש מחכה לתשובה. "מכאן אפשר ללכת לשני כיוונים – או שאנחנו מחליטים שעושים מאמץ והופכים דף, או שלא בא לנו יותר וזהו".

שתיקה. אחד מהם מציע לי מטקות.

ככה זה עם חברים. כשאתה מכיר אותם ממש טוב, אתה כבר יודע מה יעבוד ומה לא.