MrCellophane

הפעם הראשונה שביקרתי בכותל היתה כשהייתי בן 5 בערך.

ככה לפחות אמא שלי אומרת, אני לא זוכר מזה שום דבר.

הפעם השנייה היתה עם האקסית, הירושלמית, לפני משהו כמו שלוש שנים.

למרות שגרתי בעיר שלוש שנים, לא יצא לי לבקר בכותל בכל הזמן הזה.

גם בפעם השלישית הייתי שם איתה, לפני הבחינות של לשכת עורכי הדין. בהשראתה גם שמתי פתק בכותל, יותר בקטע סמלי מאשר מתוך אמונה שזה יכול לעזור במשהו.

מאז יצא לי לבקר שם עוד כמה פעמים.

בינתיים, כל בקשה שביקשתי בפתק שהטמנתי בכותל - התגשמה במלואה.

את הביקורים האלה אני שומר למקרים מיוחדים, כשבאמת צריך עזרה מלמעלה.

קשה לי להגדיר את האמונה שלי, אם בכלל, אבל יש משהו במקום הזה שעושה לי טוב.

יש בכותל משהו מיוחד, אווירה שקשה להסביר. משהו שכנראה מצליח להעיר אצלי שורשים רדומים שברוב ימות השנה כמעט ולא קיימים.

אז לפני כמה ימים לקחתי את האוטו ועליתי לירושלים.

התקופה האחרונה, חוסר הוודאות לגבי כל המצב הבריאותי שלי וכל החרדות שנלוות אליו, עשו את שלהם.

כמו בפעמים הקודמות, נשביתי באווירה הקסומה של המקום.

לקחתי את הזמן שלי, שמתי את הפתק, ולא יכולתי לשמוע שום דבר חוץ מדממה למרות הדיבורים שמסביב.

יצאתי משם בהרגשה טובה.

לפני שחזרתי הביתה גם קפצתי לביקור קצר אצל האקסית, לכוס תה מהירה.

בערב כבר יצאתי, והחיים המשיכו במסלולם.

אבל דבר אחד היה שם שלא היה קודם - אופטימיות.

ואתמול נודע לי שהביופסיה הראשונה שלי יצאה תקינה.

בתחילת השבוע הבא אולי תהיינה תוצאות נוספות.

יהיה בסדר.