MrCellophane

אחרי כמעט שנה בעבודה, כבר הייתי שחוק.

הימים היו קשים ומלאי מתח, התיקים היו מזוויעים וההתמודדות היתה קשה לי.

כשכבר ראיתי את הסוף, לא הפסקתי לחשוב על היום שאחרי. אחת הסיבות היא שהיו דברים שלא יכולתי לעשות בגלל התפקיד שמילאתי.

אחד מהם היה התנדבות במרכז לנפגעי עבירה.

הייתי בטוח שאחרי תקופת צינון קצרה אני אתנדב לעבוד עם נפגעות עבירות מין או משפחות נרצחים, לפי אותו עיקרון שהיה בעבודה - שגם אם התיקים האלה גורמים לי נזק, זה שווה את השינוי שאני יכול להביא, את העזרה שאני יכול לתת.

בשבועות הראשונים שאחרי ההתפטרות, ובמקביל עם החזרה לאוניברסיטה, התחילו להתעכל אצלי חלק מהדברים הקשים האלו שעברו עלי במשך שנה וחצי.

הבנתי שיש לי נפש פצועה.

שלמרות שהאינטראקציה שהיתה לי עם נפגעי עבירה היתה מינימלית באופן יחסי, הנזק שנגרם לי הוא כבד.

למעשה, הבנתי שאני לא אוכל להתנדב. אני פשוט לא אעמוד בזה.

במקביל חשבתי על אופציות אחרות. עדיין רציתי לנסות ולתרום בעניינים שחשובים לי.

אז חשבתי להתנדב באיזו עמותה שמטפלת בקשישים.

וחשבתי על זה עוד קצת, ועל זה שקשישים באופן טבעי הם אנשים שנמצאים בסוף דרכם, והגעתי למסקנה שאין לי את היכולת להתמודד עם עוד אובדן.

אני מפחד להיקשר למישהו ואז לאבד אותו.

תמיד אמרתי לגבי המוות של אבא שלי שזה משהו שהצלחתי להתגבר עליו, אבל זה השאיר אותי במצב שהמכה הכי קטנה יכולה להפיל אותי.

וחשבתי על כמה החיים השאירו אותי פגוע ומצולק, עמוס פחדים וטראומות.

ואיך כל אבן תועה יכולה לשבור את בית הזכוכית שלי.

אז בינתיים אני נמנע מלהתמודד עם אותם דברים שיכולים לדחוף אותי מעבר לקצה.

וגם זה, לא ממש עושה לי טוב.