MrCellophane

עשר בלילה, טלפון.

באמצע הישרדות? באמצע סכנין-בית"ר? מה זה?!

אני לא מכיר את המספר הנייד על הצג ומחליט לענות.

"צלופן?"

"כן?"

"שלום, התקשרתי בשביל להגיד לך שמצאתי את הארנק שלך באוניברסיטה"

מוזר, חשבתי לעצמי. לא ידעתי שהארנק שלי חסר, הוא בטח במקומו הטבעי בכיס של המעיל.

תוך כדי השיחה אני רץ למטה ונחרד לגלות שאין לי ארנק.

הבחור, מסתבר, עשה מאמצים רציניים לאתר אותי. דרך תעודת הזהות הגיע לאמא שלי ומשם אלי.

"קודם כל, נדמה לי שיש שם שטר של 20, תזמין את עצמך לקפה" אני אומר לו בחיוך. הוא צוחק ואומר שהוא ממהר.

הבחור, מסתבר, עדיין באוניברסיטה (!) ומחכה לטרמפ שלו.

אני מחליט לא לבזבז זמן, נכנס לאוטו וטס לכיוון האוניברסיטה.

כשאני מקבל את הארנק שלי בחזרה אני מגלה בהקלה שכרטיסי האשראי שם, המזומן שם, התעודות שם, הכל במקום.

"אתה יודע..אם הייתי מוצא ארנק, הייתי עושה אותו דבר. אבל איכשהו איבדתי את האמון בזה שאם זה יקרה לי, מישהו באמת יעשה את המאמצים האלה להחזיר לי את הארנק", אני אומר לו.

אני מודה לו שוב, בפעם המי יודע כמה, וממהר לחזור בשביל להספיק לראות את בית"ר מנצחת בפנדלים.

עוד נשארו כמה אנשים טובים.

תודה רפי.