הגעתי.
זו השורה התחתונה וזה בעצם מה שחשוב לא? אז היו ברבורים, ועצבים, ועייפות ברמות שאני לא מכיר וכאלה...העיקר שנגמר.
רק טיפ קטן בשבילכם: אם חבר שלכם אומר לכם ש"תחכה לך מונית ביציאה מהתחנה ותיקח אותך לבית שלי" – אל תאמינו. זה נשמע פשוט מדי וזה באמת ככה.
אני יוצא מתחנת הרכבת "ויקטוריה", אחרי 5 שעות טיסה + שעה במתנה למזוודות + רכבת משדה התעופה לתחנה (40 דקות) + עייפות בלתי נסבלת מהיום הזה. סוקר במבטי את המקום שפשוט לא יכול להראות סימפטי בשעה 1:00 בלילה.
לא צריך להיות גאון בשביל להבין שאף אחד לא מחכה לי שם ("לונדון לא מחכה לי", מישהו?). אמנם המון מוניות שחורות, אבל המונית שלי בכלל לא אמורה להיות שחורה. מתקשר לחבר שלי מהטלפון הציבורי. את התחנה כבר סוגרים, מודיעים לי שאח"כ לא יתנו לי להיכנס.
אני אעשה את זה קצר – הוא הגיע אחרי 45 דקות מורטות עצבים. אח"כ התווכח על המחיר שסוכם מראש. לא וויתרתי לו והוא שיחק אותה ממורמר כל הנסיעה.
סוף סוף אני מגיע לבית. מקום יפה. חבר שלי (שנקרא לו "עופר" וזהו?) עובד, אז השותף שלו אמור להכניס אותי. רק מה? השעה כבר פאקינג 2:00 בלילה בגלל כל העיכובים, והבחור כנראה תפס חרופ. אלף דפיקות בדלת לא מעירות אותו, ואני כבר מרגיש שעוד שנייה הדלת פשוט תיפול פנימה מכל הדפיקות שלי. בסוף, אבל באמת בסוף (קר והכל, אתם יודעים) הוא מתעורר.
סיור קצר, והוא חוזר לנמנם. אני לא מוותר על מקלחת.
עכשיו אני מחכה שעופר יחזור עוד חצי שעה בערך ואז נראה. ההחלטה לקחת את המחשב הנייד כבר משתלמת 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane