MrCellophane

בשעה הייעודה, משתמו הבכיות, התחנונים ונסיונות הדחייה, נכנסנו לאוטו.

ברגע האחרון החליטה הזקנה להצטרף אלינו, כנראה כדי לוודא שכרטיס האשראי שלה לא ישמש מקור חיוב לסכומים בהם רוכשים בנקים, ולאו דווקא בגדים.

כבר בדרך לקניון הספקנו שנינו להתחרט על נוכחותה. פעמיים היא ראתה צורך בלתי נשלט להעיר על הנהיגה שלי, אותי עיצבנו התנועות הפתאומיות שלה שהיו מסוכנות לאין ערוך מכל מצב נתון שהכביש יכול לספק. החצי השני של הנסיעה כבר עבר בשתיקה.

על החוויה המפוקפקת של השופינג אני אספר בקצרה. מדדתי בין 30 ל-40 זוגות מכנסיים, מתוכם לקחתי איתי הביתה רק שניים. כל זה אחרי שלא הכנסתי לפה גרגיר או שלוק מאתמול בערב, מה שלא תרם לסבלנות שלי. אבל זה המון, תודו.

אז יצאתי עם מכנס אחד מגולף, מכנס אחד מזארה וחולצה בת-של-זונה מקסטרו מן. זה הכל.

כל הזמן, והסבלנות, והמדידות – וזהו. 3 פריטים.

ואני, קוטר שכמוני, במקום לשמוח על השלל מבכה דווקא את הפריטים שלא רכשתי. רציתי ג'ינס אחד, עוד מכנס "קז'ואל", עוד מכנס מחוייט, 2 חולצות וגם נעליים.

המסקנה היא אחת, ואחותי הגיעה אליה מהר ממני – צריך ללכת גם שבוע הבא. "אם חשבת שתוכל לקנות את כל מה שרצית ביום אחד, רואים שהמון זמן לא עשית שופינג". מה שנכון, נכון.

והמסעדה שדיברנו עליה? לא היה זמן. וויתרנו. מרגיש מרומה.