MrCellophane

חיכיתי, המתנתי, התאזרתי בסבלנות, ובכל זאת לא יצא אף אחד מביה"ח איכילוב לעדכן במצבי.

אי לכך, בצעד חריג שאינו הולם את מעמדי, החלטתי לעדכן בעצמי.

אני חייב להודות שבדרכי לביה"ח איכילוב עם לחץ בחזה וקשיי נשימה, חשבתי שאחרי שעה יעיפו אותי מכל המדרגות. מבחינתי חדר מיון זה רק כשאתה ממש עומד למות או כשאמא שלך מכריחה אותך, ומה לעשות, אמא שלי הכריחה אותי.

כשהגעתי הסתבר לי שגם כשהתלונה שלך יכולה להתאים למשהו של מוות מיידי בתוך דקות, תעבור שעה תמימה עד שתראה רופא.

הרופאים דווקא לקחו אותי ברצינות. מייד שלחו אותי לאק"ג, בדיקות דם, דופק, לחץ דם ורנטגן. לא פחות.

וככה, בשביל הסטייל, הכניסו עירוי. בכיף שיהיה לי.

אפילו שאלו אותי אם אני רוצה חמצן, ועד כמה שהרעיון לנשום באופן עצמוני קסם לי, החלטתי לוותר על התענוג.

אז אני יושב לי במיטה, עירוי ביד אחת ופלאפון ביד השנייה, ופתאום מריח ריח עז שעולה לאוויר.

"מי שיחרר פה את הנאד הזה??" אני חושב לעצמי, שנייה לפני שהתבררה האמת המרה: זה לא נאד.

הזקן בווילון שלידי פשוט היה צריך לשירותים. ושליטה בסוגרים זה לא בדיוק הצד החזק שלו כרגע.

במילים אחרות, הזקן שילשל על עצמו ועל הרצפה.

ואם חשבתי שעד לאותו רגע הזמן עבר כמו נצח, הרי שעתה הוא פשוט עמד במקום, בערך כמו השילשול שלקח לסניטרים בערך ארבעים דקות תמימות להעלים אותו.

אח"כ סוף סוף הגיעה הרופאה עם תוצאות הבדיקות שלי.

"איזה כיף", חשבתי לעצמי. זה הקטע שאומרים לי שאין לי כלום ואני מתלוצץ עם רופאיי. חשבתי על בדיחה טובה.

"הגיעו התוצאות", היא אומרת לי. "אתה תצטרך להמתין עוד קצת, אני צריכה להתייעץ עם רופא בכיר".

גם המבט של האחות לא בישר טובות.

עכשיו אני כבר מתחיל להילחץ. מה כל כך לא בסדר בבדיקות האלה שרופאה "רגילה" לא יכולה להסתדר איתן?

לעזאזל, חשבתי לעצמי. אם הם יכניסו אותי לניתוח עכשיו אני לא אספיק להגיע הביתה ל"אוז".

הרופאה חזרה עם האבחנה, שאותה אני לא אחשוף פה בשמה המלא.

חשבתי איך לכנות אותה פה, ללא הצלחה.

"אירוע לבבי קל"? נשמע חמור מדי.

"וירוס שפוגע בתפקודי הלב"? נשמע פשוט מדי.

בקיצור, נשאיר את זה ככה.

מאז האירוע, בכל יום חוץ משישי-שבת הייתי אצל הרופא.

בדיקות דם, אקו-לב, קרדיולוג וכו'.

חוץ מזה קיבלתי כדור שאם הוא לא יעזור אני בצרה צרורה, למרות שכנראה שהוא עושה עבודה טובה.

לעבודה אני לא אלך השבוע.

יותר מדי זמן לקרוא פוסטים.

ברוך שובי.

הבלוג שלי אפילו לא נושם באופן עצמוני.