MrCellophane

כעורך-דין שמבין דבר אחד או שניים בפלילים, אין לי יותר מדי מה לומר על הכרעת הדין מן הצד המשפטי שלה.

הכרעת הדין מבוססת, רובה ככולה, על ממצאי מהימנות (מה שהופך את סיכויי הערעור, על הממצאים האלה, לקלושים ביותר), על פניה היא נראית נכונה, ובשביל הפינאלה מתברר שמר רמון לא הרגיש מבולבל כשטען מצד אחד שהמתלוננת היא זו שהתחילה איתו ונישקה אותו, ומצד שני טען שלא ידע שהיא אינה מסכימה לנשיקה. גאוני.

אבל למשפט אחד של השופטים אני רוצה להתייחס, ואני אצטט אותו כאן:

"..מפגש זה אינו יכול להוביל למסקנה בדבר הסכמה למעשה שרקעו מיני. אם ביקש הנאשם להפוך את הקשר לאישי, מחוייב היה לברר את רצונה של המתלוננת ולוודא, שקיים מפגש רצונות".

בעיני, הקביעה של השופטים, לפיה לפני נסיון לנשיקה יש צורך "לברר את רצונה...ולוודא שקיים מפגש רצונות", היא הזויה ומנותקת מהמציאות.

האם מעכשיו גבר שירצה לנשק אישה יצטרך להיכנס איתה למו"מ על ההסכמה? ומהם גבולות ההסכמה? והאם מדובר בהסכמה למעשה שייעשה מיד, או שמא גם הסכמה לפעמים הבאות?

ואם אישה רוצה לנשק גבר, האם גם היא מחוייבת לקבל את הסכמתו מראש?

הרעיון המטורף הזה מערער את כל הדינמיקה שביחסי גברים-נשים, והופך כמעט 100% מהגברים (אלו שהעזו לנשק אישה בטרם קיבלו הסכמה בכתב וחתומה ע"י נוטריון על כך שהיא מסכימה) לעבריינים בפוטנציה. כבר עדיף אימפוטנציה.

מה אתם חושבים?

הדירה התל-אביבית והמאגניבה שלי היא בסך הכל מציאה גדולה.

בתקופה שאנשים מוכנים לשלם 500$ לחודש על מלונה עם שירותים, העסקה שאני עשיתי היא בהחלט לא רעה.

גם הדירה לא רעה, אבל לא נטולת בעיות.

הבעיה שעומדת לאחרונה במרכז סדר היום בדירה - השירותים.

כיאה לימי מיתון, הניאגרה שלנו חסכונית. לא משנה כמה זמן תחזיק את הידית למטה, אחרי 2 שניות הניאגרה מחליטה שדי, מה שירד - ירד, ומה שלא - ישאר בשירותים, ולתפארת מדינת ישראל.

ואכן, כפי שניתן לצפות, אווירת משבר בדירה. כל פעם מישהו מאיתנו נכנס, רואה נייר טואלט שאינו משאיר הרבה מקום לדמיון צף לו בתוך האסלה, ופותח בזעקות שבר.

מיד מוקמת וועדת חקירה אינסטנט שתנסה להתחקות אחר עקבותיו של המחרבן האלמוני שיצא מן השירותים בלא שווידא כי מה שזרק לפנים אכן בדרכו לים התיכון.

אחרי שכל אחד מאיתנו בנפרד מוסר את גרסתו בפני הוועדה ("לא אני", "לא אני" ו-"לא אני") החשדנות עולה והעיניים מתכווצות. מישהו פה מורח אותנו (ולא רק אותנו..).

אתמול אני קורא עיתון במטבח. קול הניאגרה נשמע מהשירותים.

החבר של השותפה יוצא משם עם מבט מרוצה ועיתון מקופל מתחת לבית השחי.

אני לוקח נשימה עמוקה, מציץ.... ונפגע.

נייר טואלט מקופל, מלוכלך, מסריח ומטונף, שט על המים משל היה ברווז גומי באמבטיה.

עם ההוכחה הניצחת והמכריעה (או שמא, המחריאה) אני לוקח את השותפה לשיחה.

המחרבן הסדרתי נתפס.

ואני לא הולך לנקות את השירותים בשבועיים הקרובים.

פוסט בטעם של פעם..

"גם אני פעם היו לי אופניים וספר..." / ("אופניים וספר" / נקמת הטרקטור)

סוג של מצב רוח נוסטלגי.

שנה עברה מאז סגרתי פה. שנה פחות יום. חוץ מהבלחה רגעית כדי לשמור על המקום הזה ממחיקה, שום דבר.

התקופה ההיא היתה תקופה אחרת. כמעט חיים אחרים.

רוב האנשים שהרכיבו את ה"קהילה" של אז כבר לא כותבים. המקום השתנה. אני השתניתי.

הנוסטלגיה החזירה אותי לכאן, אולי רק לרגע.

"וכשגשם יורד ורע לי, הדמעות נשטפות והולכות לשום מקום..."

המקום הזה אף פעם לא היה המקום שלי לשפוך רגשות.

כשרק פתחתי התלבטתי איזה אופי יהיה לו, ועם הזמן התגבשה הנישה הזאת.

החורף הזה היה קשה.

עכשיו זה נראה כאילו הוא בסופו. אפשר שוב לצאת החוצה, בצעד מהוסס.

להישאר לבד בחדר כשיורד גשם עושה לי רע. אני צריך לזכור את זה.

"איך הזמן מתרוצץ מול עיני ובורח..."

מרגיש קצת אבוד.

מונע מכוח האינרציה, יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע.

המטרה כבר לא ברורה. משהו שם נסדק.

משום מקום אני שוקל שוב מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי.

אני עוד עלול להתעורר מההכרה המעורפלת הזאת עם הזדמנויות שאבדו וזמן שלא יחזור.

ובלי מטרה.

"כשאיבדתי אותה גם איבדתי קצת היגיון..."

אני לא יודע אם לחזור.