MrCellophane

בין השנים 1985-1987 גרתי בארה"ב.

נסענו כל המשפחה לשליחות במסגרת תפקידו של אבא שלי בחיל האוויר.

אבא שלי נפטר בשנת 1988, זמן קצר יחסית אחרי שחזרנו.

רוב הזכרונות שיש לי ממנו הם מהתקופה ההיא, בארה"ב.

אבל חוץ מהזכרונות, אבא שלי השאיר אחריו עוד משהו - יומן.

במשך השנתיים שהיינו שם הוא תיעד מדי יום, בכתב יד נקי, מסודר ואלגנטי, את השהות שלנו בארה"ב.

הצצה נדירה לתוך הראש של האיש המדהים הזה, שנתן לנו את כל כולו.

קטע אחד מתוך היומן הזה אני הולך לפרסם פה עכשיו.

הרקע: אבא שלי חוזר הביתה מניו יורק, שם היה כמה ימים בנסיעת עבודה. הוא הגיע הביתה חולה מאוד. ביומן הוא מתאר באריכות את הסימפטומים וההרגשה הרעה, שלוותה בקשיי נשימה עד כדי כמעט עילפון, חום גבוה ורעידות.

כך הוא מתאר את הכניסה שלו הביתה:

"בדרך כלל אני נוהג להביא משהו לילדים בכל פעם שאני נוסע בתפקיד ונעדר מהבית. הפעם, מסיבות מובנות - לא יכולתי לעשות זאת. החבר'ה, במקום לשמוח שאבא שלהם בכלל חזר, מתפרצים לחדר ב-'מה הבאת לנו'? הסברתי להם שאני לא מרגיש בטוב. לא קנו. התרגזו. צלופן אמר שאני לא מקיים. בקיצור, 'איבת הילדים' עלי".

למחרת, 19/2/1987, אמא שלי יצאה לחוג בערב והוא נשאר לשמור עלינו.

המילים מדברות בעד עצמן, לא שיניתי פסיק מלבד השמות שלנו. זה קצת ארוך, אבל שווה את זה:

"בערב אנחנו יושבים ואוכלים כולנו ואני שואל את הבנים - 'רוצים סיפור'? - כן, הם אומרים ואני מספר:

'פעם היה אבא והיו לו 2 בנים. האבא אהב את הבנים שלו יותר מכל דבר אחר בעולם. הכל עשה בשבילם, הלך לעבוד קשה כדי להרוויח כסף, ובכסף קנה להם בגדים יפים ואוכל שהם אוהבים וצעצועים ומשחקים כדי שיהיה להם מעניין...'

- 'אבא זה אנחנו'?

- 'לא, מה פתאום, זה סתם סיפור על אבא וילדים'.

'יום אחד נסע האבא לעבודה במקום רחוק אחר. היה שם קר מאוד, שלג וקרח. האבא, בעבודה הקשה, נעשה חולה וקיבל חום. הוא הרגיש מאוד מאוד לא טוב. בקושי חזר האבא הביתה. הוא מגיע לבית - אבל לא יכול אפילו לטפס במדרגות..'

- 'אבא זה אתה'?

- 'לא, מה פתאום, זה האבא בסיפור'...

'האבא מתחיל לעלות. הוא נגרר על המדרגות. עולה מדרגה מדרגה בקושי רב. מגיע סוף סוף למעלה. בשארית כוחותיו או גורר את עצמו על הרצפה ובקושי מצליח לעלות על המיטה ולשכב קצת לנוח. ואז באים בדיוק ילדיו היקרים והאהובים. הם רואים את האבא שלהם שוכב בקושי על המיטה, בקושי נושם, עיניו עצומות...

אתם חושבים שהם שואלים את אבא מה קרה? לאאא!

שואלים אבא מה שלומך, איך היה לך הביקור? לאאא!

מה שמעניין את הילדים זה בכלל לא האבא האוהב שלהם, מעניין אותם מה הביא להם האבא'..

- 'אבא זה אנחנו, תגיד'?

- 'לא, מה פתאום, מי מדבר עליכם'?

'מה הבאת לנו, מה הבאת לנו, מתנפלים הילדים. והאבא בקושי יכול לענות להם. כלום, לא יכולתי, הוא עונה להם, בלחש. 

ולילדים לא איכפת מכלום. הם עוד מתרגזים על האבא...'

וכאן, בדיוק בשלב זה מתחיל צלופן לעקם את פניו ולהגיד: 'אוי, כואבת לי הבטן' ופורץ בבכי...ובדיוק באותו רגע גם יניב פורץ בבכי ודמעות שליש ואומר 'אוי, כואב לי כל כך הגרון'....

'איפה כואבת לך הבטן'? אני שואל את יניב. 'פה', ומראה לי על הבטן. 'חשבתי שאמרת שכואב לך הגרון'. 'כן, מפה מתחיל הכאב עד הגרון'..

וכך יושבים ליד שולחן האוכל שני בני וממררים בבכי. לא סתם בוכים. ממררים בבכי.

אמרתי להם שהם בוכים מפני שהסיפור נורא עצוב. לא לא - הם אמרו - באמת כואב לנו.

ה'כאבים' עברו להם לאחר מספר דקות. היה לי ערב קל וצייתני.

איזה שיעור מאלף זה היה! משהו לזיכרון.

מכאן ובימים הבאים מקפידים צלופן ויניב לשאול לשלומי בכל הזדמנות..

XXXX (אמא שלי) חזרה וסיפרתי לה את הסיפור. התפקענו."

אני כל כך מתגעגע...

תכינו בבקשה עוגת שוקולד של פעם וזר פרחים קטן בשביל לשים על הראש.

אתמול הבלוג שלי חגג יום הולדת 4.

קטע קטע.

אתמול, סוף סוף, הלכתי למכון כושר.

לא כתבתי על זה פה, אבל עברתי ניתוח לפני שבועיים.

את התפרים הוציאו לי שלשום, ואחרי שבועיים וחצי בלי אימון חזרתי לעניינים.

היה קשה, וכל הגוף שלי תפוס.

אבל כיף לחזור.

אמא שלי, הנשמה, התחילה להתנדב בבית הספר היסודי שלמדתי בו.

היא מלמדת ילדה בכיתה ד' שמתקשה בלימודים ולהורים שלה אין אמצעים לעזור לה.

המחנכת של הילדה ויועצת בית הספר כבר התאהבו במתנדבת החביבה, ואמרו לה שבאותה כיתה יש עוד ילדה

שההורים שלה במצוקה כלכלית וזקוקה לעזרה.

אמא שלי לא יכולה לתת יותר שעות ממה שהיא כבר נותנת.

אז אמרתי לה שאני מוכן.

בשבוע הבא, כשכל עניין השביתה באוניברסיטאות יהיה ברור יותר ואחרי מבחן אחד שיש לי לעשות, נראה אם זה ייצא לפועל.

קיבלתי "מלגת עידוד" ללימודים ע"ס 2,500 ש"ח.

שווה להיות תלמיד מחקר.

NOT.

הפעם הראשונה שביקרתי בכותל היתה כשהייתי בן 5 בערך.

ככה לפחות אמא שלי אומרת, אני לא זוכר מזה שום דבר.

הפעם השנייה היתה עם האקסית, הירושלמית, לפני משהו כמו שלוש שנים.

למרות שגרתי בעיר שלוש שנים, לא יצא לי לבקר בכותל בכל הזמן הזה.

גם בפעם השלישית הייתי שם איתה, לפני הבחינות של לשכת עורכי הדין. בהשראתה גם שמתי פתק בכותל, יותר בקטע סמלי מאשר מתוך אמונה שזה יכול לעזור במשהו.

מאז יצא לי לבקר שם עוד כמה פעמים.

בינתיים, כל בקשה שביקשתי בפתק שהטמנתי בכותל - התגשמה במלואה.

את הביקורים האלה אני שומר למקרים מיוחדים, כשבאמת צריך עזרה מלמעלה.

קשה לי להגדיר את האמונה שלי, אם בכלל, אבל יש משהו במקום הזה שעושה לי טוב.

יש בכותל משהו מיוחד, אווירה שקשה להסביר. משהו שכנראה מצליח להעיר אצלי שורשים רדומים שברוב ימות השנה כמעט ולא קיימים.

אז לפני כמה ימים לקחתי את האוטו ועליתי לירושלים.

התקופה האחרונה, חוסר הוודאות לגבי כל המצב הבריאותי שלי וכל החרדות שנלוות אליו, עשו את שלהם.

כמו בפעמים הקודמות, נשביתי באווירה הקסומה של המקום.

לקחתי את הזמן שלי, שמתי את הפתק, ולא יכולתי לשמוע שום דבר חוץ מדממה למרות הדיבורים שמסביב.

יצאתי משם בהרגשה טובה.

לפני שחזרתי הביתה גם קפצתי לביקור קצר אצל האקסית, לכוס תה מהירה.

בערב כבר יצאתי, והחיים המשיכו במסלולם.

אבל דבר אחד היה שם שלא היה קודם - אופטימיות.

ואתמול נודע לי שהביופסיה הראשונה שלי יצאה תקינה.

בתחילת השבוע הבא אולי תהיינה תוצאות נוספות.

יהיה בסדר.