גם אלי הגיעה הרעה. קואליציה של הסבינה ואלינורה העבירה אלי את השרביט הידוע לשמצה.
תחילה חשבתי להתחכם. האם נטל מימוש השרביט רובץ לפתחו של מי שהשתתף בפרוייקט "10 הדברים שלא ידעתם עלי"? (הנה, ממש כאן). הדעת נותנת שלא.
ובכל זאת, ונוכח העובדה שהרבה יותר קשה להצטדק בפני שתיים מאשר בפני אחת, הצלחתי לגייס עוד 3 עובדות / אנקדוטות, שלא ידעתם על MrCellophane:
1. אי שם בשנת 1993 או 1994, הייתי קרוב לזכייה בטוטו.
הטופס הורכב אז, למיטב זכרוני, מ-15 משחקים. 9 מהם שוחקו ביום שישי ו-6 הנותרים ביום שבת. שלחתי טופס סטנדרטי של 4 כפולים (דבר שכנראה לא אומר לכם כלום) בעלות של 35 ש"ח בערך.
כשבדקתי את הטופס ביום שישי אחה"צ נדהמתי לראות שיש לי 9 מ-9. רק עוד 6 משחקים לפרס המיליונים. ביום שבת התחיל המשחק הראשון כבר ב-11:00, והשאר כבר בשעות הצהריים המאוחרות יותר.
כל הלילה הייתי במתח, חלמתי על המשחקים של יום המחרת.
בשעה 13:00 נצמדתי לרדיו כדי לגלות שתפסתי גם את המשחק הראשון של שבת. יש לי 10 מ-10.
נותרו לי רק שעות מעטות לחלום. מתוך חמשת המשחקים הנותרים ניחשתי רק אחד.
היתה גם פעם אחת בהגרלת הלוטו שתפסתי את כל 4 המספרים הראשונים, כאן החלום היה תקף רק למשך כמה שניות 
2. העובדה שהייתי שמן פעם היא ידועה. אבל הסיפור הזה, ידוע למעטים מאוד.
השנה היא 1996. פיצה האט יוצאים במבצע - "אכול כפי יכולתך". הלכנו כמה חברים כדי לאכול כפי יכולתנו, שלא היתה מוטלת בספק. עוד מראש הוחלט - עושים תחרות.
הפרס לזוכה השמן והמאושר - כל השאר משלמים על הארוחה שלו.
נדמה לי שהראשון פרש אחרי 5 משולשים. אחריו פרשו עוד שלושה בשלבים שונים, ונותרנו רק אני ועוד אחד.
ראש בראש, משולש במשולש.
אחרי זמן מה הוגש המשולש ה.........17. אותו כבר דחפתי ממש בקושי. הבחור שממול טרף אותי בלי שום בעיות.
פרשתי, שובר שיא אישי של 17 משולשי פיצה. הבחור הוריד את ה-18 והבטיח את נצחונו, אבל המשיך בשביל הספורט.
הוא עצר אחרי ה-21.
במסעדת בשר אכלתי פעם סטייק של קילו, עוד תפו"א אפוי, סלט, עוד קצת מהסטייק של אחותי וקינוח.
היו זמנים.
3. אני אוהד של מכבי חיפה משנת.....1989. זה הרבה זמן.
במהלך השנים היו המון משחקים זכורים, לטוב או לרע, אבל משחק אחד אני לא אשכח לעולם.
מכבי חיפה - הפועל ת"א. יש לי מנוי, אני נוסע למשחק עם הפרטנר הקבוע שלי למשחקים ואוספים איזה אוהד הפועל אחד, חבר של אחי.
איתרע מזלי והייתי צריך לעשות עצירה בתוך העיר (האיצטדיון נמצא יחסית קרוב לכניסה, ללא צורך בחווית העליות/ירידות המפורסמות של חיפה).
בעליות הכל היה בסדר, אבל אחרי העצירה ובשלב של הירידות העניינים התחילו להשתבש.
זה התחיל בריח - ריח של משהו שרוף.
"זה בטח מבחוץ" מנסים להרגיע אותי שני הליצנים. אבל זה לא מבחוץ.
בעוד אני מנסה לפענח את מקור הריח אני רואה מולי רמזור אדום. אני לוחץ על הברקס.
הצחקתם את המיצובישי לנסר הטרנטע שלי. הברקס מגיב באיטיות מחשידה.
אני רואה שהאוטו לא יספיק לעצור לפני שאני אתנגש ברכב שלפני, מבט חטוף במראה מגלה שהנתיב השני פנוי ואני חותך שנייה לפני ההתנגשות, למזלי הרכב מספיק לעצור לפני שאני נכנס לצומת.
"אני חושב שיש לי בעיה בברקסים", אני משתף את הליצנים ורואה את החיוך נס מפרצופם.
הרמזור מתחלף לירוק ואני מתחיל לנסוע, לאט ובזהירות. בירידה הראשונה אני לוחץ על הברקס ורואה שהתגובה עוד יותר איטית מקודם, כמעט לא קיימת. למזלי לא נדרשתי לברקס פתאומי.
אני מוצא את עצמי טס בירידות של חיפה בלי ברקסים. פחד אלוהים.
כשהכביש התיישר ראיתי מקום חניה בימין הדרך. כשהרכב היה במהירות האיטית ביותר שניתן היה להגיע אליה הרמתי את האמברקס (מישהו כתב את המילה הזו פעם?!) ועשיתי רוורס לחנייה.
את הדרך למגרש עשינו בטרמפים וחזרנו באוטובוס.
הבדיקה שנעשתה למחרת לא הפתיעה - הלכו הברקסים.
ומי שלא נסע בירידה במהירות של 60-70 קמ"ש בלי ברקס, לא יודע פחד מהו.
עכשיו אני צריך להעביר את השרביט נכון?
אז זהו, שלא.
אין לי כוח לבדוק מי כבר קיבל אותו, מי רשם או מי לא רשם, ובכל מקרה אני כותב את זה באיחור ניכר.
אז.....חלאס עם השרביטים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane