יום שבת. בד"כ יום שמוקדש מעט למשפחה, הרבה לכדורגל ומעט לבילוי. לא הפעם.
כשהשבוע העומד בפתח טומן בחובו 2 מבחנים, מן הראוי לשקול לשנות מעט את סדר העדיפויות.
אז אמנם שקלתי, אבל העצלנות בכל זאת הכריעה אותי.
את רוב היום העברתי בצפייה בכדורגל תוך הבטחה עמומה לעצמי שעל הזמן האבוד אפצה בערב.
בגלל זה היה לי כ"כ קשה כשדין התקשר ואמר שהוא רוצה להיפגש הערב ושגם עומר יבוא.
דין הוא אחד מחבריי הטובים עוד מימי התיכון הלא-כל-כך-עליזים ועומר היה ב"חבורה המורחבת" ופחות חבר שלי אישית. את דין ראיתי פעם אחרונה לפני חודשיים (אשמתי) ואת עומר לפני שנתיים.
לא הרגשתי נוח להבריז לדין (שוב) אחרי חודשיים שלא ראיתי אותו אז קבענו שנצא לבית קפה לזמן מוגבל.
רבע שעה לפני שעת השין אני מרים לדין טלפון. "שמע, אולי תבואו אלי הביתה? אין לי הרבה זמן וחוץ מזה ממש אין לי כוח להתלבש עכשיו ליציאה". "די כבר עם השטויות שלך", דין מתחיל להתעצבן. "שים עליך איזה משהו, זה פה ליד הבית מי יראה אותך".
היססתי. בכל זאת, בקרב חבריי אני ידוע בכינוי "הכוסית" בגלל הזמן הרב שלוקח לי להתארגן ליציאה וההופעה המוקפדת. "שלא תעז להבריז לי היום" אמר דין, ובעצם כפה עלי את ההחלטה.
אז להלן תמצית ההופעה העלובה שהפגנתי בבית הקפה (זה חריג, תסלחו לי):
נעלי התעמלות (!).
מכנסיים דהויות.
חולצה סתמית.
משקפיים (!!) (יובהר מייד – אני לעולם, אבל לעולם, לא יוצא עם משקפיים מהבית).
אני אפילו לא בטוח אם שמתי אפטר-שייב, כנראה נשארו שרידי ריח ממה ששמתי אחרי הגילוח 3 שעות לפני כן. הוא שאמרתי: עלוב.
אז נכון שזה לא כזה הבדל, אבל לפחות לגבי ההרגשה הפנימית ההבדל הזה עושה פלאים.
אני נכנס בצעד חושש וסורק במבטי את היושבים לבל יימצא מישהו שמכיר אותי. עובר בשלום.
מתיישבים, מזמינים, מקשקשים. עדיין לא מאמין שאני עם המשקפיים אבל לא במיטה.
ואז, מעשה שטן, זה קורה. זה הרי היה צפוי. זה לא יכול היה להיות אחרת. זה הרי חוק לא כתוב – חוק מרפי.
ניגשת אלי בחורה ומבטאת את שמי בנימה קלה של היסוס. זיהיתי אותה מיד (טוב..בכל זאת הייתי עם המשקפיים). זאת היתה מישהי שרציתי בטירוף לפני משהו כמו 3 שנים אבל מטעמי אתיקה כאלו ואחרים לא היתה לי האפשרות אפילו לנסות. 3 שנים לא ראיתי אותה, ואיזו הזדמנות טובה יותר להיפגש שוב אם לא באותו ערב ארור?!
סמול טוק קצר, מה אני עושה, מה היא עושה איחולי הצלחה וזהו. התיישבה כמה שולחנות ליד.
בעוד היא מתרחקת אני לובש מבט מהורהר...למה זה ככה בעצם? מי זה המרפי הזה לעזאזל?!
"מבט של מאוהב" קובע עומר בפסקנות, דין צוחק. "אוי...סתום כבר". הסבר קצר מי זאת וחוזרים לנושא הקודם. איכשהו אני עוד תקוע ב"אינסידנט". מה זה החוקים האלה שלא כתובים בשום מקום ותמיד מתקיימים? ואם זה חוק, למה לא מלמדים את זה בפקולטה למשפטים?
לאחר זמן מה אנחנו קמים. לי עוד מצפה שעת נסיעה לדירה ולילה לבן אחריה (מסתבר בדיעבד).
לשנייה חשבתי ללכת להגיד לה שלום לפני שאנחנו יוצאים. הרעיון נפסל. היא עוד עלולה היתה לראות את הנעליים..