MrCellophane

אתמול בבוקר, אני עושה את הדרך מתחנת הרכבת לבית המשפט. הליכה של משהו כמו רבע שעה, זמן טוב למחשבות והרהורים.

והנה, בעודי הולך ומהרהר לי כאוות נפשי, תפס את תשומת ליבי אירוע שבהחלט לא רואים כל יום.

במדרכה ממול עוברת אישה מבוגרת, נאה, לבושה בהידור. נקישות העקבים הפנו את מבטי לכיוונה. החזרתי את מבטי למסלול ההליכה שלי ואז, זה הגיע.

מהמדרכה ממול נשמע הקול, "חחחחחחחחחחח". הספקתי להסיט את המבט ולראות את האישה המבוגרת והנאה דופקת מוחטה, סמאחטה אדירה על השיחים שליד.

בזמן שאני כולי מזועזע, הגברת ממשיכה בהליכתה כאילו דבר לא קרה.

ואני חושב לעצמי: אם אישה מבוגרת דופקת מוחטה סתם כך באמצע הרחוב, כנראה שהלכה המדינה

כבר כמה זמן אני חושב על זה, נותן לזה להתבשל אצלי לאט לאט. "מתישהו", "כשיהיה לי זמן" ועוד כל מיני תירוצים גרמו לי לדחות את זה שוב ושוב, אבל לא עוד.

החלטתי לחזור לנגן.

יותר נכון החלטתי לחזור ולקחת שיעורים, כי אני בעצם מנגן בגיטרה כל הזמן. אז בעצם אני רק רוצה "להתחזק" קצת, להיות יותר מקצועי. לקחת את זה קצת יותר ברצינות ואולי גם לקנות ציוד טוב יותר אם אני אכנס לזה באמת (עניין של 5,000 ש"ח לכל הפחות).

מחר אני אלך להרשם. החלטתי.

קדימה, שפכו את הברכות.

אתמול התחלתי, גם אם זה עדיין לא רשמי, את ההתמחות שלי.

הגעתי לבית המשפט לפנות בוקר (לפני 8:00 בבוקר, ליתר דיוק). תור ארוך של אנשים בכניסה מחכה לעבור את הבידוק הביטחוני. אני מנסה את מזלי בכניסה של העובדים ועורכי הדין, נטול תעודה כמובן.

"מה הסיכוי שאתה מאמין לי שאני מתחיל להתמחות פה היום?", אני שואל את המאבטח בכניסה. מילמל משהו בעגה צבאית על אישורים וקב"טים וכל מיני. לא עזר. עברתי בדיקה כאילו בתיק שלי יש פצצת אטום והחגורה שלי מלאה בחומר נפץ, כאחד האדם.

אחרי קבלת הפנים אני מגיע ללשכת השופטת. היא בחופש, רק המתמחים עושים חיים בלעדיה. כמה שעות של מי נגד מי, איך עושים מה, עשה ואל תעשה ביחסך עם השופטת ואני הולך הביתה.

היום - אותו סיפור. מתחיל לתפוס את העניינים. רוצה כבר את התעודה שלי והמעמד הרשמי..כנראה שעדיין מרגיש קצת פראייר אבל לא נורא :)