MrCellophane

עשר בלילה, טלפון.

באמצע הישרדות? באמצע סכנין-בית"ר? מה זה?!

אני לא מכיר את המספר הנייד על הצג ומחליט לענות.

"צלופן?"

"כן?"

"שלום, התקשרתי בשביל להגיד לך שמצאתי את הארנק שלך באוניברסיטה"

מוזר, חשבתי לעצמי. לא ידעתי שהארנק שלי חסר, הוא בטח במקומו הטבעי בכיס של המעיל.

תוך כדי השיחה אני רץ למטה ונחרד לגלות שאין לי ארנק.

הבחור, מסתבר, עשה מאמצים רציניים לאתר אותי. דרך תעודת הזהות הגיע לאמא שלי ומשם אלי.

"קודם כל, נדמה לי שיש שם שטר של 20, תזמין את עצמך לקפה" אני אומר לו בחיוך. הוא צוחק ואומר שהוא ממהר.

הבחור, מסתבר, עדיין באוניברסיטה (!) ומחכה לטרמפ שלו.

אני מחליט לא לבזבז זמן, נכנס לאוטו וטס לכיוון האוניברסיטה.

כשאני מקבל את הארנק שלי בחזרה אני מגלה בהקלה שכרטיסי האשראי שם, המזומן שם, התעודות שם, הכל במקום.

"אתה יודע..אם הייתי מוצא ארנק, הייתי עושה אותו דבר. אבל איכשהו איבדתי את האמון בזה שאם זה יקרה לי, מישהו באמת יעשה את המאמצים האלה להחזיר לי את הארנק", אני אומר לו.

אני מודה לו שוב, בפעם המי יודע כמה, וממהר לחזור בשביל להספיק לראות את בית"ר מנצחת בפנדלים.

עוד נשארו כמה אנשים טובים.

תודה רפי.

כל כך הרבה שואלים אותי מה אני חושב על עסקת הטיעון של קצב, ומה זה אומר צו על תנאי, וכל הדברים שמלווים את הפרשה הזו, שאין לי כבר כוח להתייחס לזה כאן באופן ארוך ומייגע. זה לא בטאון מקצועי.

אז במקום זה, וכתוצאה מההשראה שנחתה עלי, כתבתי שיר קצרצר המוקדש "באהבה" לנשיא לשעבר, פרפרזה על השיר הידוע "פרח נתתי לנורית" של מרים ילן-שטקליס.

פרח נתתי ל-א'

נתתי עוד כמה דברים

ב"שמוליק" נפנפתי ל-א'

זה מה שאומרים

א' קיבלה את ה"שמוליק"

רצתה מזומן בתמורה

אמרתי "לא" והיא הלכה

ישר למשטרה

פרח נתתי ל-א'

ההיא ממשרד התיירות

אנסתי אותה פעמיים

וזאת היתה טעות

א' הלכה אחרי א'

ורצה ישר לשוטרים

מזל שמזוז עזר לי

וזה נגמר בחיבוקים

פרח נתתי ל-ל'

ולעוד הרבה בחורות

לחלק נתתי ז'

לחלק פחות

אינני אונס אף פעם

אני איש גדול, רב עוצמה

אך למה גילה, למה

נשלחת היד מעצמה?

אחרי כמעט שנה בעבודה, כבר הייתי שחוק.

הימים היו קשים ומלאי מתח, התיקים היו מזוויעים וההתמודדות היתה קשה לי.

כשכבר ראיתי את הסוף, לא הפסקתי לחשוב על היום שאחרי. אחת הסיבות היא שהיו דברים שלא יכולתי לעשות בגלל התפקיד שמילאתי.

אחד מהם היה התנדבות במרכז לנפגעי עבירה.

הייתי בטוח שאחרי תקופת צינון קצרה אני אתנדב לעבוד עם נפגעות עבירות מין או משפחות נרצחים, לפי אותו עיקרון שהיה בעבודה - שגם אם התיקים האלה גורמים לי נזק, זה שווה את השינוי שאני יכול להביא, את העזרה שאני יכול לתת.

בשבועות הראשונים שאחרי ההתפטרות, ובמקביל עם החזרה לאוניברסיטה, התחילו להתעכל אצלי חלק מהדברים הקשים האלו שעברו עלי במשך שנה וחצי.

הבנתי שיש לי נפש פצועה.

שלמרות שהאינטראקציה שהיתה לי עם נפגעי עבירה היתה מינימלית באופן יחסי, הנזק שנגרם לי הוא כבד.

למעשה, הבנתי שאני לא אוכל להתנדב. אני פשוט לא אעמוד בזה.

במקביל חשבתי על אופציות אחרות. עדיין רציתי לנסות ולתרום בעניינים שחשובים לי.

אז חשבתי להתנדב באיזו עמותה שמטפלת בקשישים.

וחשבתי על זה עוד קצת, ועל זה שקשישים באופן טבעי הם אנשים שנמצאים בסוף דרכם, והגעתי למסקנה שאין לי את היכולת להתמודד עם עוד אובדן.

אני מפחד להיקשר למישהו ואז לאבד אותו.

תמיד אמרתי לגבי המוות של אבא שלי שזה משהו שהצלחתי להתגבר עליו, אבל זה השאיר אותי במצב שהמכה הכי קטנה יכולה להפיל אותי.

וחשבתי על כמה החיים השאירו אותי פגוע ומצולק, עמוס פחדים וטראומות.

ואיך כל אבן תועה יכולה לשבור את בית הזכוכית שלי.

אז בינתיים אני נמנע מלהתמודד עם אותם דברים שיכולים לדחוף אותי מעבר לקצה.

וגם זה, לא ממש עושה לי טוב.