MrCellophane

לאחר לחץ מילולי לא מתון בכלל, להלן פוסט הרחבה לפוסט הסתום מלמטה.

מכיוון שהגרון שלי בעיצומים ולדבר כמעט שאינני יכול, לפחות כאן המילים יוצאות בחופשיות. את הפוסט הקודם כתבתי כי מצד אחד רציתי לעדכן ומצד שני פשוט לא היה לי כוח לעשות כלום. באותו היום הרגשתי חולשה כללית, סחרחורת, כאבי בטן וכמובן שאריות כאבים מצד הגב. לקראת הערב כבר היה לי חום ושנמשך עד למחרת. עכשיו החום ירד משמעותית, והגרון שחש עצמו מקופח על שלא נטל חלק בסדרת המכות שנפלו עלי החליט להביא אותה בהדרן. כמובן שבני הבית ניצלו חיש מהר את מצב המצוקה וכעת מעבירים ערוצים בטלוויזיה בלי לשאול אותי, אחי שומע מוסיקה בקולי קולות (ומי בדיוק יצעק לו להנמיך) ואפילו הכלב כבר לא סופר אותי.

ועכשיו לשבוע שעבר:

ביום ראשון קמתי (בהתנדבות!) ב-7:30 בבוקר ונסעתי לביהמ"ש המחוזי בת"א. נכנסתי לדיון של 9:30 באולמה של השופטת המיועדת שלי והתיישבתי בספסל האחרון. כעבור זמן קצר היא זרקה את 2 הצדדים החוצה כדי שיגיעו להסכמה באיזה עניין וכך נשארתי לבדי באולם. "שלום" אמרתי לה בחיוך מקצה האולם וקמתי לעברה. השופטת מחייכת ומחזירה לי שלום יחסית לאקוני, מה שהביא אותי לשאול: "את לא מזהה אותי?" – "לא", ענתה, עדיין בחיוך. הרגשתי את הציניות משתלטת עלי וניסיתי לצנן אותה. מה שיצא לי זה "אה, נעים מאוד, אני אהיה המתמחה שלך בספטמבר הבא"..

השופטת שואלת לשמי וכשאני אומר לה היא אומרת "אה, בטח..". מסתבר שהיא מכירה אותי רק בשם. אז נכנסו 2 המתמחים האחרים וניהלנו שיחת חולין קצרה, מצחיקה ולבבית. היא אישה מדהימה, האווירה בלשכה (ולפי מה שהבנתי בניגוד ללשכות אחרות) ממש כיפית. בשלב מסוים הצדדים חזרו מההפסקה הקצרה, ואני ניצלתי את ההזדמנות לברך את כולם לשלום ולסור לבית אריאלה הסמוך, לנבור בארכיון העיתונות לצורך עבודה. בשעות אחה"צ חזרתי הביתה, מקלחת ואז ישר לבסיס של אבי ז"ל לטקס יום הזכרון לחללי צה"ל. כמו בכל שנה היה טקס יפה ומכובד שעליו אין לי עניין להרחיב. חזרנו הביתה לקול השירים הנוגים ברדיו. ביום שני, יום הזכרון, ניתקתי את עצמי לחלוטין. המנה המרוכזת של האבל הזה, האזכרה של אבא ויום הזכרון בתוך שבועיים, זה פשוט יותר מדי. אמא, אחי ואחותי נסעו להר הטייסים לטקס המסורתי של חה"א ואני נשארתי בבית עם טלוויזיה סגורה, מבלה זמן ניכר בחיפוש חומר לעבודה ובקריאה. בערב – ערב יום העצמאות. מעולם לא הצלחתי להתנתק בין 2 קטבי האבל והחגיגות, והפשרה שלי היא בד"כ מפגש סולידי עם חברים. הפעם הזמין אותי חברי ספי לבית של חבר שלו בראשל"צ לטקס אכילה שבטי. "80 שקל לבן אדם" הוא אמר לי, וכשהגענו (נסעתי עד לבית שלו ומשם על האופנוע) הבנתי לאן הכסף הזה הלך. בואו נגיד שקבבים ונקנקיות לא היו שם. מה כן? פילה לבן, סטייקים עגל, קצת כנפיים בשביל הפיצוחים, וגולת הכותרת – האסאדו. 2 גושי בשר ענקיים במרינדה, תענוג. בגיגית עם הקרח – בירות, יינות מכל הסוגים, וודקה ורד בול. בשעה 4:30 לפנות בוקר התגלגלתי לי החוצה.

למחרת – יום העצמאות. בצהריים הולכים לדודה למפגש המשפחתי המסורתי מסביב למנגל. למרות שעוד יכולתי להרגיש את האסאדו מאתמול לא איכזבתי את הדודה והורדתי כמה סטייקים. לבקשתה גם הבאתי את הגיטרה שלי לתוכנית האומנותית. "מספיק בשר עד סוף העשור" עוד הספקתי למלמל בדרך הביתה, אבל אז קיבלתי הזמנה לבוא למסעדה בערב לחגוג יום הולדת לחבר של טל, חבר שלי. עשיתי את הטעות והזמנתי המבורגר. בדרך הביתה כבר הבנתי את גודל האסון. פרה שלמה שוכנת אצלי בבטן. בלילה לא ישנתי כמעט בכלל, וככה קמתי ביום רביעי עם כל התסמינים לעיל. יש מי שיכנה את זה "הרעלת בשר"..ובעצם זה נמשך עד עכשיו. ועוד יום שישי עומד לעבור לו בלי כדורגל ובלי סקס (מפאת חוסר כשירות פיזית) ובלי להתקדם בעבודה (חוסר כשירות מנטלית).

אז הנה תם לו פוסט ה"ציפוי" שביקשה דורותי בתגובות לפוסט הקודם (ואגב כך גררה אחריה תיגרה המונית של הידחפויות). "לבקשת הקהל" כזה..

שבוע לסכם קצר.

סופ"ש – שיגרה, יום הזכרון – נורא, יום העצמאות – לא רע, גב – בעעע.

ראשון – עמוס, שני – דחוס, שלישי – אוכל, פרכוס. היום? עייף, מאוס.

סיכום? כלום שמום.

היום היה לי התענוג המפוקפק לבקר את הרופא בקופת החולים. מילא שהגב שלי הוא צל חיוור של עצמו ואני לא מצליח לישון כמו שצריך..אבל לא לשחק כדורגל ביום שישי?? לא נשמע כדבר הזה.

אז ב-10:00 בבוקר אצתי רצתי לי לקופת החולים (כלומר גררתי את עצמי בחירוק שיניים) למפגש בלתי אמצעי עם האורטופד. כבר בכניסה חשכו עיניי – תור האנשים השתרך עד לקצה המסדרון ובקבלה היתה רק פקידה אחת שטיפלה בכולם. תוך פרק זמן נצחי סיימתי את ענייני המנהלה והתיישבתי בציפייה לתורי. השעה היתה כבר 10:50, חצי שעה אחרי התור המיועד. הסתכלתי בדף שהיה תלוי מחוץ לחדר וראיתי שאני מס' 9 ברשימה, כשבפנים נאנק לו חולה מס' 7. הנה סיבה לאופטימיות.

כעבור דקות אחדות מגיעה זקנה שמסתכלת בחוסר אונים על הדף בנסיון להבין ממנו משהו. "אפשר לעזור לך גברת?" אני פונה אליה. "לא. התור שלי ב-11:00, אני הבאה בתור". "גברת...השעה כבר לא כ"כ רלוונטית. הרופא מאחר, הולכים לפי הסדר. את מס' 13, יש לך עוד זמן". הגברת הזקנה מביטה בי בחשדנות. "אני אשאל את הרופא". תשאלי.

בשעה 11:10 לערך יוצא מהחדר הזקן שהיה מס' 8. רבע שעה הוא היה בפנים, ונראה כאילו לקחו לו 10 דקות נוספות לצאת מן החדר בהליכתו האיטית. יכול להיות שהאורטופד הוא איש מקצוע לא רע, אבל מסתבר שקוסם הוא לא.

ואז, עוד לפני שאני מספיק בכלל לקום מהכיסא, מזנקת (!) הזקנה ממקומה ונכנסת לחדר. "אני עכשיו" היא מודיעה לרופא. "יש לי תור ב-11:00". הרופא שואל לשמה ורואה שיש עוד לפחות 4 אנשים לפניה בתור. בו בזמן קמים ה-4 ממקומם ומבקשים מהזקנה לפנות את החדר. אבל שימו לב לזה: הזקנה מסרבת בתוקף לצאת. "אני ב-11:00" היא אומרת וכמעט סוגרת לי את הדלק בפנים. "גברת, אני ב-10:20. אני לפנייך בתור", אני אומר לה ומופתע מהסבלנות שאני מגלה פתאום. שלא במפתיע שאר האנשים היו קצת פחות נחמדים וצעקו לזקנה "צאי כבר מהחדר את מבזבזת לנו את הזמן". הרופא מסמן לי להיכנס ואני נכנס בהססנות אל תוך החדר. הזקנה עוד מתבצרת בפנים.

ואז, משום מקום, נכנסת לחדר אחת הנשים שישבו בחוץ, אוחזת את הזקנה בזרועה ואומרת: "אמא, בואי החוצה. אנחנו אחר כך". [איפה היא היתה עד עכשיו??]

לבסוף עוזבת הזקנה את החדר תחת מחאות. הרופא עושה לי בדיקה קצרה שהפכה את הגב שלי משבור לרצוץ. דלקת בחלק התחתון של עמוד השדרה, רושם לי כמה אלפי כדורים לקחת ביום.

אני יוצא מהחדר וממהר להסתלק מהמקום. הבת של הזקנה מחזיקה אותה לבל תשוב ותעשה סצנות. אני קונה את הכדורים והולך לפנק את עצמי באיזו שווארמה, כי את הכדורים צריך לקחת רק עם אוכל. הקמפיין להחזרת הגב מתחיל כאן.