תמיד מגיע הרגע הזה כשאני מדבר עם אנשים קרובים, שעולה ה"רומן" המשפחתי שלי עם מחלת הסרטן.
אני נוהג להביט בבן שיחי בקור רוח ובהשלמה ואומר שבסופו של דבר את הסרטן שלי אני אקבל, והשאלה היא רק אם אני אתפוס אותו בזמן. זה לא ה"אם", זה ה"מתי". בשלב הזה אני בדרך כלל מקבל תגובה שכוללת זעזוע מעצם אמירת הדברים והערה בסגנון "אל תגיד דברים כאלה".
בשלוש השנים האחרונות היו כמה אזעקות שווא.
העובדה שאני ברמת סיכון גבוהה כל הזמן העמידה את הסרטן ברקע כאפשרות, מסתברת יותר או מסתברת פחות.
אז עשו בדיקות, ולאחריהן יכולתי לנשום לרווחה, עד הפעם הבאה. עד אזעקת השווא הבאה.
לפני חודשיים הייתי בביקור שגרתי אצל רופאת העור שלי.
היא הסתכלה על הגב שלי ומשהו שם לא מצא חן בעיניה אז היא שלחה אותי להוריד את זה בניתוח.
"די נו, לא", אמרתי לה. את יודעת איזה צלקות זה עושה לי.
אתה בקבוצת הסיכון הכי גבוהה שיש, היא אמרה לי. אתה בלונדיני עם עיניים כחולות והמון נקודות חן. אני לא לוקחת איתך שום צ'אנסים.
כך קרה שלפני 3 שבועות מצאתי את עצמי בחדר ניתוח, ממנו יצאתי עם כאבי תופת ושמונה תפרים בגב.
בסדר, חשבתי. אמרתי בחיוך שאני מעדיף לחיות מכוער מאשר למות יפה.
היום הגעתי לקבל את התוצאות. הכירורגית אמרה שרופאת העור צריכה לראות את זה, והפנתה אותי אליה.
קיבלו אותי מייד ובלי תור, מה שרק חיזק את התחושה השלילית.
ואז קיבלתי את הפצצה.
הנגע היה במצב טרום-סרטני מתקדם. הוא היה הופך לסרטן ברמה של וודאות, ככל הנראה בטווח של חודשים ספורים לכל היותר.
אם הייתי דוחה את הביקור, אם הרופאה היתה מפספסת את הנקודה - בביקור הבא כבר הייתי מגיע אליה עם סרטן.
הרופאה הורתה לי להגיע בזמנים תכופים יותר להמשך מעקב, והסבירה לי בדיוק מה רמת הסיכון הנשקפת לי.
יצאתי מהחדר מוכה תדהמה.
הגוף שלי בגד בי, והוכיח לי שבלי שום בעיה הוא יכול לייצר לי סרטן קטלני עוד לפני גיל 30.
זה כבר לא חשש ולא קבוצת סיכון גבוהה. זה קרה.
אזעקת אמת.
בעצם קרה בדיוק מה שחשבתי שיקרה. חטפתי, אבל למזלי תפסתי את זה בזמן.
קיבלתי יריית אזהרה, שרק במזל לא הורידה לי את הראש.
ועדיין, אני לא מצליח להתגבר על תחושת ההלם והזעזוע.
ומחר האזכרה של אבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
MrCellophane