MrCellophane

בפעם הראשונה מאז שנת 1998 או 1999, אני לא לגמרי בטוח, אני מפסיד את טעם העיר.

כל שנה יצא לי להידחק עם כל עמך ישראל בדרך לחצי שיפוד ב-20 שקל, לאכול בעמידה אוכל רע ממסעדות לא רעות ולחזור הביתה מרוצה, ועם הבטחה לבקר שוב באותו שבוע.

עם השנים השתכללתי, ולמדתי להגיע ממש עם הפתיחה, להחנות את הרכב בשקט ולעשות סיבוב בין כל הדוכנים במהירות ובלי להיתקל בפקאצות וערסים.

אבל השנה נשברה המסורת.

הזמן הרבה יותר לחוץ, החשק ירד, וכך יצא שבימים שני-שלישי לא הטרחתי את עצמי.

והחל מיום רביעי אני...אה...בחו"ל.

כן, גם ברגע זה ממש.

על היעד יש צו איסור פרסום, אבל אני רק אגלה לכם שזה מקום שבו האוכל טוב, הספורט מצוין, ובמקדונלדס יש בייקון*.

אני כבר חוזר, לא תרגישו אפילו

*אין באמור כדי להעיד שהכותב ביקר במקדונלדס.

כשהייתי בצבא היה לי חבר טוב ששירת איתי, שהיתה לו יכולת כתיבה מופלאה.

ממש לפי הזמנה הוא היה יכול לכתוב סיפורים, שירים או סתם הגיגים.

בתקופה שאותה אני זוכר כמדכאת ביותר בחיים שלי, הוא היה מצליח להעלות לי חיוך עם איזה סיפור קצר ששלח לי במייל הפנימי (שאז, כמובן, לא קראו לו מייל פנימי, אבל זה עניין שולי לחלוטין, למרות שאני טורח לציין אותו וכותב עליו כבר איזה שתי שורות, בלי שום סיבה נראית לעין ומבלי שתהיה לכך משמעות בכל צורה שהיא).

פעם אחת, ובעקבות האירועים שהתרחשו באותה העת, הוא כתב איזה קטע שכותרתו היתה "מלך עיוור צבעים".

אני לא זוכר בדיוק איך הוא היה כתוב, כי עברו כבר כמעט 10 שנים, אבל שחזרתי אותו כמיטב יכולתי.

פשוט היום היכתה בי איזושהי תובנה, ונזכרתי בו בעקבות כל מיני אירועים.

זה הלך בערך ככה:

"בעולם קדום, חיו שני שבטים

חלק עם וחלק בלי - צבעים.

הבדל ניכר היה בין השניים,

שהרי הצבועים היו ה"עליונים"

מעמד עליון ניתן להם,

לא כי היו יותר טובים,

פשוט משום שגופם מעוטר היה בצבעים

וכך חיו ללא שינויים,

נחותים ועליונים

עד אשר לכס המלכות עלה

מלך עיוור צבעים

שלא הבחין בהבדלים.

בעולם קדום, חיו שני שבטים

היום כולם עבדים

של מלך עיוור צבעים".

אני רוצה את הצבעים שלי.

ילדה, אני רוצה שתדעי שאני זוכר.

וכל פעם כשאני נזכר בך, סתם כך באמצע נסיעה או לפני שאני הולך לישון, אני משתדל לזכור אותך

מחייכת, צוחקת ומאושרת, כפי שראיתי בתמונות ההן, הישנות.

אני מודה שאני מנסה להדחיק.

קשה לי.

ילדה, אני רוצה שתדעי שאני זוכר.

את עדיין רודפת אותי בחלומות, ובמחשבות, וברגעים של שקט.

ואני חושב עלייך, ועל מה שקרה שם, ועל מה חשבת כשהכל התערפל, לנצח.

ונפשי אינה מוצאת מנוחה.

ילדה, אני רוצה שתדעי שאני זוכר.

ומדי פעם, כשאני לא מצליח לסלק את המחשבות מיד, אני מרגיש את הדמעה שגולשת לה באיטיות במורד הלחי.

אני עוד יכול לראות אותך מונחת שם. אני מנסה בכל כוחי למחוק את התמונות האלה מראשי, אבל איני יכול.

בבקשה תסלחי לי, זה מעל לכוחי.

ילדה, אני רוצה שתדעי שאני זוכר.

ואני חי את זכרך, את חייך ומותך.

ילדה, אני רוצה שתדעי שאני זוכר.

היום אני כבר יודע, שלעולם לא אשכח.

אלו מכם שיודעים, אנא שמרו את המידע לעצמכם.