MrCellophane

עם השנים למדתי להיזהר מאוד מהמחשבות שלי, כי איכשהו מהר מאוד הן הופכות למילים.

עד כמה שאני שקול ומחושב בהמון דברים, קשה לי לשמור על הפה שלי לפעמים וזו בעיה.

היום בעבודה התנהל דיון נוקב על התנתקות, תוצאה של חסימת הכבישים שהיתה צפויה (ואכן התרחשה) בשעות אחה"צ.

5 חילוניים תל אביביים מול שתי מתנחלות דתיות.

באופן טבעי הדיון גלש מהר מאוד מההתנתקות כתוכנית אסטרטגית, ליחסי המתנחלים מול הישראלים.

וככה הצגתי את זה גם. כי בעיני המתנחלים (ולצורך הדיון פה אני אכליל אותם כקבוצה) חדלו להיות ישראלים.

בעיני הם מאיימים על קיומה של המדינה, ולכן כל פעולה מצד המדינה לגיטימית נגדם מטעמי הגנה על המשטר.

להגיד שהיתה הסכמה? לא היתה.

עם כל התמיכה שלי בתוכנית, כאב לי על האנשים האלה, שיצטרכו לשלם מחיר אישי כבד. כאבתי את כאבם.

הזדהיתי עם הסיסמא שהיתה להם בהתחלה ("יש בי אהבה והיא תנצח") ועם כל פעילות לגיטימית שתעלה את הנושא לסדר היום הציבורי, כולל המיתוג של הצבע הכתום, השלטים והפעילים בצמתים.

היום, כמה חודשים אחרי תחילת המאבק האזרחי, אני רק רוצה שיעיפו אותם כבר.

לא כאב יש בליבי, אלא שמחה לאיד.

אני מת שהנהגים יצאו מהמכוניות ויקברו את הפורעים האלה במכות, מצידי שידרסו אותם.

אני מת שישברו להם את הידיים והרגליים.

ואבוי למחשבה - אפילו כשיש פיגוע ירי כנגד המתנחלים הפורעים - כואב לי פחות.

הסרט הכתום הפך בעיני לסדין אדום.

הידרדרתי לשפל השנאה.

ככה פתאום, באמצע היום, נזכרתי שיש לי בלוג.

פעם הייתי כותב בו, משקיע בו, מתעניין יותר. לא היה יום שלא הייתי נכנס לבדוק מה העניינים. היום אפשר להגיד שאם הבלוג שלי היה חפץ הוא היה מלא באבק וקורי עכביש.

שבועיים יכולים לעבור להם ביעף מבלי שאני אכתוב, וזה לא שאין על מה. לפעמים קורים דברים שפשוט מזמינים פוסט, ואני לא מוצא את הכוחות אפילו להגיע למסך העריכה.

לפני כמה ימים שברתי שיא כניסות.

שלילי, כמובן. אני אחסוך ממני ומכם את המספר והמבוכה.

פרפורי גסיסה?

רגע אחרי בניית האימפריה (כן, בדיוק בפוסט שפה למטה) חגגתי את המאורע דווקא בבית של אמא. מתי אני  אגיע אם לא בסופ"ש? בכל זאת צריך לעשות קצת נחת לזקנה.

התעוררתי ב-8:30 (זהו, אני מקולקל באופן רשמי), העברתי לי קצת את הזמן בשטויות, השתעשעתי ברעיון להתקדם בעבודות האחרונות שנשארו לי להגיש במסגרת התואר שלמעשה כבר סיימתי (וזה דווקא עבר לי מהר מאוד) ואז, באופן בלתי נמנע, חישבתי לעצמי מתי לחזור לדירתי האימפריאלית בת"א.

החברה מגיעה בערב אז אני צריך להגיע אחה"צ, לנקות, להכין וכו'. מכיוון שהמרחק הוא בכל זאת לא גדול, חשבתי לנסוע אפילו יותר מוקדם, לסיים את העניינים ולחזור הביתה בדיוק בזמן בשביל לשחק כדורגל

אך - אויה! ההומואים חסמו לי את העיר.

ועכשיו הערת ביניים: יש לי סימפטיה לא ברורה להומואים. חבר שלי מהצבא שהיה מוצהר ועוד חבר ילדות שיצא מהארון לפני כמה שנים יכולים כנראה לחייך בגאווה (הא!).

אז יוצא שאני מכיר כמה מקומות, אפילו את הסלנג, ואני אפילו רואה "טאצ' עליז" מדי פעם.

אבל למה, למה דווקא לחסום לי את מרכז העיר? איך אני אמור להגיע לאימפריה?

הייתי מגיע עם האוטו, אבל בטח ידפקו לי אותו (הא!)

אז לא נותרה ברירה, חיכיתי שההמונים העליזים יתפזרו והגעתי לאימפריה בשעות הערב.

עמדתי בכניסה לחדר והסתכלתי על האימפריה......בגאווה