MrCellophane

לבושתי הרבה, מעולם לא הייתי בסיני. תמיד ישב לי בראש שאני חייב לנסוע מתישהו, ואחרי הפוסט הזה של אלטר-אגו החלטתי שבהזדמנות האמיתית הראשונה – אני נוסע.
והנה, הגיעה לה אותה הזדמנות אמיתית בסוף השבוע הבא עלינו לטובה.
4 ימים של בטלה גמורה (כאילו שאת זה לא עשיתי כל השנה), מטקות, ים, שש-בש, עור אשכנזי שרוף ועוד כמה דברים שאני עדיין לא יודע כי לא הייתי בסיני.
בינתיים יש עוד מבחן אחד לפני, אבל הראש כבר מזמן קבור בתוך החושות.
מה שבכל זאת מעיב גם על הלימודים וגם על סיני זה הבלאגן בבית.
וכרגיל, הרהורים שונים הובילו אותי לתובנות הבאות:

1) אמא צודקת, הצלחות באמת לא מורידות את עצמן לבד.

2) הדגים באקווריום מסוגלים לחיות יותר מ-48 בלי אוכל (תודה לאחותי שבדקה).

3) הכלב התבגר – הוא לא מחרבן בבית גם אם לא לוקחים אותו 12 שעות.

4) אני הבן אדם היחיד בעולם שהבגד שהוא מגהץ נראה עלוב ומקומט יותר אחרי הגיהוץ מאשר לפניו.

5) סידרתי לעצמי קצת פחות גיהוץ כי כיווצתי את החולצה בכביסה.

6) את החולצות ששרדו את הכביסה ויצאו סבירות בגיהוץ – הרסתי בקיפול.

חודש וחצי של מבחנים הבעירו לי את המוח. כדי לנסות לעורר בעצמי טיפת מוטיבציה (שלחלוטין אין לי) לקראת היישורת האחרונה, אני חושב על התוכניות לחופש הממשמש ובא: מסעדות, חו"ל, ובעיקר - מסעדות בחו"ל. לונדון וניו-יורק קורצות לי בעין ואני אפילו מבין את הרמז.

ובעודי מעלה עשן בנסיון ללמוד, והנה עשיתי הפסקה קצרצרה לבדוק את תיבת הדואר.

מעטפה חומה מונחת לה במרכז התיבה – הפוכה. האתאיסט נושא תפילה קצרה בליבו והופך את המעטפה. החשש מתאמת. זה לא לשותף שלי – זה בשבילי.

לשנייה חלפה בי המחשבה שרוצים לאחל לי מזל טוב ליום ההולדת שחל בתחילת החודש, גם זה כבר קרה. איחולים לא היו שם, אבל מתנה דווקא כן – חודש של תעסוקה מבצעית.

והנה התנפצו להם התוכניות לחופש משל היו 2 הכוסות שאחי הצליח בכשרונו לנפץ ביומיים האחרונים.

ומכיוון שדודי אינו אפי איתם וענבל גבריאלי אינה ממוקירי, נראה שאאלץ להשיב מלחמה לבדי – וכך יהיה.

לכן אני מפציר בזאת בכל אלו שאיימו עלי במכות/דקירות/יריות/דריסות/חבטות במוטות ברזל/שריפות/גרזנים/פטישים/מעדרים וכו' – לעמוד במילתם. אני מעדיף חודש בבית חולים על חודש מילואים.

אז האמא שוב נסעה, והפעם לשלושה שבועות. רק את עצמי אני יכול להאשים – אני שכנעתי אותה לנסוע. הזדמנות של פעם בחיים וכאלה.

החדשות הטובות: הבית עוד לא מלוכלך. החדשות הרעות – הזמן עובד לרעתי. אני הרי זוכר היטב את צבא הזבובים ושיירת הנמלים מהפעם הקודמת (ואגב, השרשרת האנושית של המתנחלים – בהשראת הנמלים אצלי בבית).

אלא שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, יש לי את כל הסיבות לנטוש ולהשאיר את אחיי לגורלם. תקופת המבחנים שעדיין בעיצומה נותנת לי את הצידוק המוסרי לחזור לדירה לכמה ימים של שלווה יחסית, רק כדי לחזור ולפנות את פגריהם לכשאשוב. החדשות הטובות: אין נקיונות, אין טיולים עם הכלב, אין להשקות עציצים. החדשות הרעות: אני אשכרה אצטרך ללמוד, וכמובן לסבול את נוכחותו של החייזר, הלא הוא השותף שלי בדירה. החיים מלאים בהכרעות קשות.

בינתיים אני נהנה מהיעדר הפיקוח האימהי על הזמנת אוכל מבחוץ. שיירות של שליחים (מה יש לי משיירות היום??) עושים את דרכם לאימפריה עם שלל המבורגרים, שווארמות, סיני, יפני, תאילנדי ושאר ירקות (צורת ביטוי, תדבק לשוני לחיכי אם אני אזמין ירקות).

בקצב הזה לא יהיה מנוס מלמצוא מקורות מימון חיצוניים, אולי לחזור לרעיון הישן של למכור את האחות לישמעאלים. גם על הכלב נראה לי שאפשר יהיה לקבל מחיר טוב.