MrCellophane

אמא שלי אומרת שמבחינתה אני תמיד אשאר ילד. בד"כ זה גורר מחאות מצדי, אבל יש דברים שאני לפעמים חושב לעצמי, באמת שום דבר לא השתנה מאז שהייתי ילד קטן.

היום אמא שלי באה ושואלת אותי "אתה רוצה לבוא איתי לטיב-טעם?". "כן!!" אני קופץ ממקומי וממהר להצטרף. "אבל שלא תפוצץ לי את העגלה בשטויות", אני מקבל אזהרה אחרונה.

כילד מאוד אהבתי ללכת עם אמא שלי לסופר, ותמיד הייתי מצליח לשכנע אותה להוסיף עוד כמה דברים שהיא בכלל לא ידעה שקיימים. פשוט ללכת למקום שיש בו הכל ביחד עם כרטיס האשראי הנייד שלך – אמא.

והיום, כמו בכל פעם שאני בחנות הזאת, העיניים שלי זורחות. כמו ילד בחנות צעצועים ענקית.

וכמובן שעוד ועוד דברים מתעופפים להם לעגלה, מחאות שקטות מצד האמא לא עוזרות.

בניגוד לפוסטים הקודמים אני אתחשב הפעם גם בצמחוניים וגם בשומרי הכשרות ולא אפרט מה נכנס לעגלה הזאת..אבל באמת דברים נהדרים ואפילו פלצניים כמו שאני אוהב.

זה נגמר ב-400 ₪. "בחיים לא יצאתי מפה עם מינוס 400" אמא שלי זורקת בדרך לאוטו, מה שאומר שהצלחתי לא רע

התוצאה המעשית: בימים הקרובים לא נזמין שום דבר מבחוץ ואני אבלה שעות נוספות במטבח. איזה כיף!

עכשיו כשאני נמצא בבית על בסיס קבוע שמתי לב לשינוי קל באוויר.

פתאום אני מרגיש שמשהו חסר, משהו שונה. אחי יוצא מהחדר לקחת את העיתון ואז הכל מתחוור – אין את הריח המבחיל של הסיגריות והעשן הסמיך נעלם כלא היה.

אני מציץ לחדר, ומופתע מריח פריחת האביב שמקבל את פני. המאפרה ריקה, ורק הבאנג מסגיר את הפעילות הפלילית שעדיין מתרחשת בחדר מפעם לפעם.

שיחה קצרה מגלה כי הילד החליט להפסיק לעשן. אנחנו מדברים פה על קופסא וחצי ביום במשך כ-7 שנים, לא צחוק.

מכיוון שכולנו מכירים את הנפש הפועלת התחלנו לעשות הימורים. "יומיים, ואני נותן לך קרדיט פה" אני אומר לו. אחותי מעריכה קצת יותר, אמא מהאו"ם.

אחת הבעיות היא היעדר תמריץ. בעבר דוד שלי היה בעניין של לתקן את העולם והציע לאחיין אחר 50 ₪ על כל קילו שהוא יוריד. לצערי אני פספסתי את הדיל הזה בכמה שנים, יכולתי להוציא ממנו יותר מאלפיה...

עכשיו הילד רוצה לתרגם את ההחלטה למזומנים. כיוון שדעתי היא שאת ההחלטה הזו יש לעודד, החלטתי לעשות מעשה.

"אם אתה עומד בהחלטה הזו, אני מוכן לתת לך 500 ₪" אני אומר לו. תודו שזה מעל ומעבר.

אבל ההפתעה לא הסתכמה רק בהחלטה להפסיק לעשן. אחי התפרן, רודף הבצע לפרקים, דחה את הצעתי על הסף. פשוט ככה.

בינתיים, כבר כמה ימים, הוא עומד בהחלטה בגבורה. אבל אל דאגה, אני אעדכן מיד כשהוא ישוב לעשן (איזה רע אני הא?). בינתיים יש פעילות מוגברת בזירת הבאנג. כנראה שאי אפשר להיפטר מכל הרעות החולות ביום אחד...

השעה 5:00 בבוקר (מאוחר בלילה, לא מוקדם בבוקר). אני מעמיס על האוטו עוד ועוד פריטים שיחד היו החדר שלי בדירה. כשהבגאז' על סף פיצוץ אני מחליט שזה הזמן ללכת לישון. המובילים אמורים להגיע ב-9:00, אז אפשר לקום ב-7:30 ולהמשיך להעמיס.

ב-7:45 אני יורד עם הנגלה הראשונה למטה ומופתע לראות משאית ענקית של הובלה. הקדימו, הבני זונות. "סיכמנו על 9:00", אני מנסה למחות. "יום שישי, קצר" עונה לי הבחור במבטא רוסי כבד.

אין הרבה ברירות בעצם. אני זורק את כל מה שיש לאוטו, הם בינתיים לוקחים את הדברים הכבדים ודופקים אותם במדרגות.

סיכמנו על יעד ההעברה והתחלנו לנסוע. הייתי צריך לעצור קודם בבית, אז לחצתי חזק יותר על הדוושה.

אני רוצה לשתף אתכם – לנסוע ביום שישי בבוקר ב-130 קמ"ש אחרי שעתיים וחצי של שנת לילה זה לא דבר קל. זגזגתי בדרכים הבינעירוניות והצלחתי לפתוח פער של רבע שעה על המובילים.

הזמן נוצל לפריקה חלקית של האוטו העמוס ושתיית שקית שוקו.

המובילים האדיבים דפקו לי את המיטה פעם נוספת, הואילו בטובם לתקן את הנזק והסתלקו. אני חזרתי הביתה להמשך פריקה, ואחרי 4 שעות שינה ראיתי את עצמי כשיר לכתוב פוסט.

כעת הסלון שלנו מלא בשלל הבא:

1)      מיקרוגל

2)      טוסטר אובן

3)      2 ממירים דיגיטליים

4)      4 תיקים

5)      5 סירים, 6 צלחות, 2 מחבתות ומולטי-שף

6)      המגה דרייב משבוע שעבר

7)      גיטרה קלאסית

8)      2 כיסאות

9)      MrCellophane אחד, שרוע באפיסת כוחות על הרצפה.