MrCellophane

הגעתי.

זו השורה התחתונה וזה בעצם מה שחשוב לא? אז היו ברבורים, ועצבים, ועייפות ברמות שאני לא מכיר וכאלה...העיקר שנגמר.

רק טיפ קטן בשבילכם: אם חבר שלכם אומר לכם ש"תחכה לך מונית ביציאה מהתחנה ותיקח אותך לבית שלי" – אל תאמינו. זה נשמע פשוט מדי וזה באמת ככה.

אני יוצא מתחנת הרכבת "ויקטוריה", אחרי 5 שעות טיסה + שעה במתנה למזוודות + רכבת משדה התעופה לתחנה (40 דקות) + עייפות בלתי נסבלת מהיום הזה. סוקר במבטי את המקום שפשוט לא יכול להראות סימפטי בשעה 1:00 בלילה.

לא צריך להיות גאון בשביל להבין שאף אחד לא מחכה לי שם ("לונדון לא מחכה לי", מישהו?). אמנם המון מוניות שחורות, אבל המונית שלי בכלל לא אמורה להיות שחורה. מתקשר לחבר שלי מהטלפון הציבורי. את התחנה כבר סוגרים, מודיעים לי שאח"כ לא יתנו לי להיכנס.

אני אעשה את זה קצר – הוא הגיע אחרי 45 דקות מורטות עצבים. אח"כ התווכח על המחיר שסוכם מראש. לא וויתרתי לו והוא שיחק אותה ממורמר כל הנסיעה.

סוף סוף אני מגיע לבית. מקום יפה. חבר שלי (שנקרא לו "עופר" וזהו?) עובד, אז השותף שלו אמור להכניס אותי. רק מה? השעה כבר פאקינג 2:00 בלילה בגלל כל העיכובים, והבחור כנראה תפס חרופ. אלף דפיקות בדלת לא מעירות אותו, ואני כבר מרגיש שעוד שנייה הדלת פשוט תיפול פנימה מכל הדפיקות שלי. בסוף, אבל באמת בסוף (קר והכל, אתם יודעים) הוא מתעורר.

סיור קצר, והוא חוזר לנמנם. אני לא מוותר על מקלחת.

עכשיו אני מחכה שעופר יחזור עוד חצי שעה בערך ואז נראה. ההחלטה לקחת את המחשב הנייד כבר משתלמת

תמו השביתות, ההכנות, הסידורים והספקות.

אני טס ללונדון לשבוע של ניקוי ראש, ואוי כמה שזה בא בזמן.

אני לא אפרט כאן, וגם לא לאנשים שנמצאים איתי בקשר מחוץ לבלוג, אבל היום היה אחד הימים הקשים בחיי. נפל דבר במשפחה שלנו. עדיין נמצאים במצב של חוסר וודאות לגבי ההמשך. זה כל מה שאני מתכוון לומר. בבקשה אל תשאלו.

את המחשב הנייד אני כנראה אקח ללונדון, כך שבכלל לא תרגישו שאני שם חוץ מזה שהפעילות שלי תצטמצם לזמן קצר בלילה לפני השינה.

שיהיה לכם שבוע נפלא אם בכל זאת אני לא אהיה פה.

ערב יום הכיפורים. יום שחוזר על עצמו בדיוק כמעט מושלם שנה אחר שנה. רק הסרטים שרואים אחד אחרי השני משתנים. צום? רק לפני בדיקות דם, תודה.

כמיטב המסורת נפגשים עם החבר'ה בערב, מקשקשים ואז הולכים לעיר, שם פוגשים אנשים שלא ראית מאז סיום התיכון. ובאמת ככה זה היה. שמנו את הבירות במקרר עד שנחזור והלכנו מרחק של קילומטר וחצי בערך לעיר.

לא עובר זמן רב ואני רואה 3 מבני כיתתי. מילות נימוסין, מה אתה עושה, איפה אתה לומד, איפה אתה עובד, איפה אתה משרת. אנשים לא משתנים הרבה ב-7 שנים, אני חושב לעצמי. אולי זה רק אני.

ממשיכים, רואה 2 בנות שהיו איתי בחטיבה. מדברים קצרות, שואל איפה 2 החברות האחרות שמשלימות את הרביעייה הנצחית. לא סתם שאלתי.

כל פעם ששואלים אותי אם הייתי מאוהב פעם אני לא ממש יודע מה לענות. כיתה ז' נחשב? כי אם כן, אז התשובה חיובית. וזהו. ואחת מהרביעייה הזו – היא היתה הבחורה היחידה שאהבתי, למרות שהיא היתה אז ילדה וכמובן שגם אני.

ואז ראיתי אותה. קצת מאחור. בהתחלה לא זיהיתי, היא השתנתה. קצת העלתה במשקל, השיער כבר לא ארוך וגלי כפי שהיה, אבל עדיין יפה כמו שזכרתי.

בפעם האחרונה שנפגשנו, 3 שנים לפני כן, ידעתי שמבחינתי אני לא אצור איתה קשר יותר אף פעם. היינו הכי קרובים בעולם פעם (למרות שרומנטית לא היה בינינו כלום), אבל הרגשתי שזהו.

להפתעתי היא ממש שמחה לראות אותי. עמדנו ודיברנו כמה דקות, גם היא לומדת משפטים, מתלבטת בין פה לשם, שום דבר חריג. ואז שנייה של שקט. "אתה נראה ממש ממש טוב", היא אומרת לי. הצליחה להפתיע אותי בשנית. "תודה", אמרתי וניסיתי להפגין אדישות. בינתיים החברים כבר לוחצים להמשיך, גם החברות שלה.

היא אוחזת בידי. "תשמע, אני ממש רוצה להיפגש איתך" היא אומרת. "תרשום את המספר שלי טוב? תתקשר אלי כשאתה בעיר ויכול להיפגש, אני ממש אשמח". אני רושם את המספר, מופתע בפעם השלישית.

להגיד שאני חושב שאתקשר? לא מאמין. יש קשרים שכבודם שמור להם בעבר ומן הראוי ששם יישארו. ובכל זאת, אני לא יכול שלא לחשוב מה הייתי מוכן לתת כדי לשמוע את המילים האלה לפני 10 שנים או קצת יותר...איך שגלגל מסתובב.