MrCellophane

עכשיו, אחרי שאכלתי כמויות בלתי נסבלות בעליל של אוכל, שאמורות לגרום לי לצום מרצון למשך 48 שעות, ואחרי ששתיתי כמויות מים כאלו שישלחו אותי לשירותים כל רבע שעה במשך שלושה ימים, אני יכול להתפנות לחשבון הנפש.

מדי יום כיפור, כשאני חושב לעצמי ממי עלי לבקש סליחה, אני מגיע למסקנה שקבוצת האנשים היחידה שבפניה עלי להתנצל היא זו שמורכבת מהאנשים שפגעתי בהם מבלי שהתכוונתי לכך, ושעד לרגע זה אינני יודע שנפגעו.

כי אם הייתי מודע לעצם הפגיעה כשהתרחשה, או בכל נקודת זמן מאוחרת יותר, ולא התכוונתי לפגוע - התנצלתי עליה.

ואם פגעתי בכוונת מכוון, במעט המקרים בהם אני עושה זאת, הרי שזה נעשה לאחר שיקול דעת ומתוך רצון לפגוע, וכנראה שלא היתה לי שום כוונה להתנצל מלכתחילה ובוודאי שאני לא אתנצל עכשיו.

אני מנצל את הבמה הזאת ואת ההזדמנות הזאת להתנצל בפני כל אחד ואחד מכם שנפגע ממני או ממעשיי בלא שהתכוונתי שכך יהיה.

מה שכן, אני בפירוש לא סולח לכל מי שעוול כלפי ולא מצא לנכון להתנצל על כך, ויהיה הטעם לכך אשר יהיה.

בפוסט מלפני שנתיים כתבתי בדיוק על כמה חשובה ומשמעותית לי ההתנצלות, ואני עומד מאחורי כל מילה.

שיהיה לכולכם צום קל, וגמר חתימה טובה.

מכל מקום עוטפות אותי פרידות.

אנשים שנוסעים, אנשים שעוזבים, אנשים שהתנתקו, אנשים שיוצאים לדרך חדשה.

וגם אני מוצא את עצמי חלק מהפרידות האלה, ובעצמי נפרד מאחרים והולך לי לדרכי הלא נודעת.

הזמן הקרוב גם מזמן לי מפגשים עם אנשים שדרכינו נפרדו, שהיו קרובים ככל שיכולים בני אדם להיות קרובים והפכו לזרים מוחלטים בחלוף שנים ורגשות טינה. ואני גדול מספיק להבין שלפעמים ככה זה, ואדם יכול להיות כל עולמך ברגע נתון וזכרון עמום בזה שאחריו.

גם מסביב, בתקשורת, פרידות.

רמי וריטה, דץ ודצה, אפילו שמעון וסוניה כבר לא חולקים מצעים. וגם אם יש סיבות אובייקטיביות (כמו, נניח, שדץ בעניין של גברים ודצה לא מוכנה לעשות "מהפך") זה עדיין לא מקהה את התחושה ששום קשר אינו חסין, שום מערכת יחסים אינה מובטחת, ושום דבר אינו לנצח.

ואני, משכבר הימים עבד של זכרונות, מתקשה לעמוד בקצב, מתקשה לוותר על אנשים וזוכר טובה וחסד נעורים גם לאלו שחסדם אינו עומד להם עוד.

כבר שכחתי איך זה לשטוף את האוטו.

העליה במפלס העצלנות הובילה אותי בשנים האחרונות למתקני שטיפת מכוניות, שגם אם לא היו באמת יסודיים חסכו לי את הקירצוף והייבוש המאוסים.

אבל מכיוון שהפעם האוטו באמת נראה זוועה, עם הפצצות של פירות הפיקוסים וחרא של ציפורים לרוב, אי אפשר היה לדחות את העניין אפילו ביום אחד נוסף, וכך מצאתי את עצמי ביום שבת שוטף את האוטו, ידנית.

התעכבתי על כל חרא וחרא, קירצפתי כל שארית של גועל, ובסופה של השעה עמד לו האוטו נקי ומצוחצח, למעט כל הדפיקות והשריטות שפתאום אפשר היה לראות, תוצאה של העיר שבה שום אוטו לא יכול להראות חדש יותר מיומיים.

הבוקר אני קם (בקושי) לעוד יום עבודה, וכבר מרחוק אני רואה את הזוועה - עיגול חרא ענקי, לתפארת, בצבעי שחור ולבן, מעטר את השמשה הקדמית. כשאני מתקרב אני רואה שאותה ציפור סוררת כנראה הזמינה את החברות שלה לחירבון קבוצתי, והכל על האוטו המבריק (לשעבר) שלי.

לא שווה את העבודה וכאב הלב, אני חוזר למתקני השטיפה.