אני מרגיש שאני לא זז לשום מקום ורק הזמן מתפורר לי בין האצבעות. הטלפון
מצלצל לאותם אנשים כל הזמן ואני נמצא על שני קווי כביש בלבד כבר חודשיים,
לא יוצא מהקווים.
נוח בניוון הצר הזה, אבל זה בעוכרי, אני רוצה לפרוץ אבל נשאר תקוע מאחור. הכל קצר מדי, רחוק מדי, חלש מדי - הקפה חזק.
קשה לי להיות במיטה חולה, לגמור מהר ולהתאכזב, להביט בעיניים החכמות שלה ולא לראות את הניצוץ הזה.
חם לי וזיעה קרה מכסה את המצח שלי, חצי גוף כואב מהטרמפולינה הענקית הזאת, סלטה בורג ובום על הגב - המוח מנטרל את הרצון, הפחד מתגבר על הכל.
אני עייף וכואבות לי הרגליים, הבטן מרגישה כבדה והגוף רוצה מזור - אני רוצה לחזור לחדר בסוף היום ולהתיישב על השטיח העבה, להרגיש את המוח נמעך ואת הגוף הכבד שוקע בתוך הסיבים רוצה להרגיש את המוזיקה מקיפה אותי ולרגע אחד לבורח, אני מודה בזה. אני רוצה לברוח.
אולי זה יעשה לי טוב ואולי לא, אני לא יודע אני כבר לא זוכר איך זה מרגיש.
הריח משכר, ריח אורנים ואננס מתוק חמוץ שורף שנשאר באף גם אחרי שלוש דקות ביער...
שיבוא כבר - שיבוא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
John Deer