לשם ובחזרה

זמן וירטואלי הוא אחר: ממהר ומרוכז. נעדרתי לחודש ומשהו, והתחושה היא כאילו שנים לא הייתי במקום הזה. לא תיכננתי להיעדר. היו דברים ששאבו את הזמן שלי ובכל פעם שרציתי לפתוח את המייל ולראות מה חדש בבלוגוספירה, קרה משהו. מתוך כל הדברים, רציתי לספר על שניים: על השַׁפַּעַת המניאקית שהתמירה את עצמה לדלקת ריאות ועל הבחירות.

את הנושא הראשון אפשר לסכם בקרכצען אוי ווי ווי קרכצען אוי ווי ווי קרכצען אוי ווי ווי, ועכשיו אפשר לעבור הלאה, לבחירות.

בבחירות המקומיות רצתי ברשימה לרשות. כמו רוב הדברים בחיים שלי, זה לא משהו שתיכננתי לעשות. נפל עלי. כלומר, הציעו ושיכנעו ואני הסכמתי. למי שמתעניין: לא, לא נבחרתי ולא נכנסתי למועצה. תוך שבוע הבנתי שזה לא בשבילי, המשכתי הלאה כי התחייבתי. אולי טוב שניסיתי והתנסיתי, אבל ברור לגמרי שזאת לא רק הפעם הראשונה, אלא גם האחרונה.

התחלתי לכתוב על מה שהיה והתארך לי עד אין קץ. מילא. שיהיה בכמה חלקים.

ההתחלה

תחילת אוקטובר. אני מתכננת לצאת לבילוי. מתלבשת יפה, מסתרקת וחושבת שאולי כדאי להרביץ הפעם איזו עוגת שוקולד חמה עם קצפת וגלידה וקיבינימט עם הקלוריות. ואז טלפון ממספר לא מוכר. על הקו אחד המועמדים לראשות המועצה. אני מזהה אותו, עבדנו ביחד בפעילות התנדבותית לפני די הרבה שנים. הוא מבקש כמה דקות, אני עונה שתיכף אני יוצאת ואין לי הרבה זמן. הוא מציע לי לרוץ ברשימה שלו. מאיפה זה נפל בכלל? מחמיא ומלחיץ. אני אומרת לו שאין לי מושג מה המצע שלו ובכלל, אין לי זמן לבחירות. הדקות מתאספות וכבר חצי שעה של שיחה ואני קצרת רוח לצאת. לעצמי אני אומרת שאין סיכוי שאסכים, אין לי שום עניין או רצון, אבל מבטיחה לו לחשוב על זה ומנתקת.

למחרת שוב שיחה, הפעם מאדם אחר ביישוב, מנסה לשכנע אותי שאולי יש סיכוי לחולל שינוי, קצת (הרבה) עובד על המצפון שלי. אחר כך שוב המועמד עצמו בשיחה של שעה ומשהו מבטיח שאת העבודה הקשה וההשקעה הוא יעשה, אני רק צריכה להגיע פה ושם לחוגי בית. עוד שיחה ועוד אחת, ולבסוף אני נשברת ואומרת לעצמי למה לא. מנסה לרכך את ההתנגדות הפנימית ולהגיד שבמקום לקטר כל הזמן על מערכת החינוך המקומית אפשר יהיה באמת לעשות משהו. אולי גם חוויה. אולי התנסות במשהו שלא עשיתי קודם. אולי גם התמודדות עם פחדים ועכבות. הנה, הזדמנות.

יש פרוצדורה להרשמה וזהו, אני בפנים. מאותו רגע מתחיל לפעול מנגנון ששואב זמן ועוד זמן ועוד הרבה. החרדות צפות והקווץ' בבטן לא מרפה. אם הייתי יודעת, לא הייתי נכנסת פנימה.

סלב דמיקולו

למחרת בבוקר טלפון מעיתונאי. מבקש ממני ראיון ותמונה עבור אתר החדשות המקומיות באינטרנט. אני עוברת את טבילת האש הראשונה שלי בתור פוליטיקאית ומברברת משהו לא מחייב. למען האמת, כמו כל פוליטיקאי, באמת אין לי מה להגיד. אין מצע מסודר, אין לי מושג מי החברים האחרים ברשימה, לא יודעת מה בכלל הולך לקרות. ותמונה? מאיפה בכלל להשיג תמונה? אני עוברת בחיפזון על התמונות שיש לי על המחשב ולא מוצאת שום תמונה נורמלית. בסוף גוזרת את הראש שלי מתמונה משפחתית ושולחת. מאותו רגע אני בלחץ. לא יודעת כמה אנשים מהיישוב נכנסים בכלל לאתר האינטרנט, אבל מספיק שכמה יראו כדי להפוך מאנונימית לידועה. מפחיד. פתאום צריך לחשוב פעמיים על מה שהיה מובן מאליו. אפשר לצאת למכולת עם גופייה ושרוואל פרחוני שפג תוקפו לפני עשור? ואיך אשת חינוך דגולה שבאה לחולל מהפכה יכולה להמשיך להסתובב בלי חזייה וסיגרייה מעשנת מבצבצת מכף ידה? ואם בא לי לעשות פרצוף זועף לכל העולם ולקלל את המניאק שחסם לי את החנייה, איך יתפסו את זה הבוחרים שהם גם השכנים שעומדים לידי בתור לשלם בסופר?

כעבור שבוע, כשאני גוררת את הגזם מהחצר שלי לעבר המיכל ברחוב השני בבגדי עבודה מטונפים ושיער פרוע, כמה אנשים נועצים בי מבטים. שוב שכחתי להיות ייצוגית ומכובדת. מתיש.

מסתתרת

בימי שישי אני הולכת להביא את הקטנה מבית הספר. הנוהל המקובל הוא הצטופפות של כל ההורים ליד שער בית הספר וכמה דקות של סמול טוק עד שהזאטוטים פורצים דרך השער. אני נבוכה, לא יודעת מה לעשות. להתנהג כמו פוליטיקאית, כלומר לחייך לכולם וללחוץ ידיים וכל הבולשיט הזה? עדיף לי להתבשל בסיר מרק של קניבלים. איך בכלל הסתבכתי עם זה. אולי לתפוס אחת האימהות שאיתה אני בדרך כלל מקשקשת ולנהל סמול טוק תוך התעלמות משאר ההורים? נראה מתנשא. אולי עדיף להגיע כמה דקות אחרי הצילצול, כשההורים כבר עסוקים עם הילדים, אבל אז הקטנה תיעלב על שהגעתי מאוחר ותביע מחאה בקולי קולות. אחלה קמפיין. הבן הגדול צוחק עלי. את מפחדת מהבוחרים שלך? מסתתרת מהם? הוא שואל ומתנדב ללכת להביא אותה מבית הספר.

עברו שבועיים עד שאזרתי עוז והלכתי לשם. לא היה נורא בכלל, חוץ ממבטים בוהים ואחת האימהות שקידמה אותי בצהלת הי, עכשיו את סלבריטי!

הרגשתי אפילו יותר גרוע כשפוסטרים עם תמונה שלי נתלו במקומות שבהם לא הייתי רוצה להסתובב בלילה, ואחרי הפוסטרים האלה – גם לא ביום. גם אם מישהו פיספס אותי באינטרנט ובמקומונים, עכשיו כבר לא היה סיכוי. תוקעים בי מבטים כשאני ממשמשת עגבניות בסופר, כשאני עומדת ברמזור היציאה מהיישוב וכשאני יוצאת לזרוק את שקית הזבל. לא יודעת מה לעשות מול המבטים. מנסה חיוך ויוצאת לי עווית קפואה. זה לא כמו בחוגי בית, שם כבר השתפשפתי בחיוכים וסחבקיות. אוי.

בצד של הלוזרים

לפעמים אני נתקלת במכרים שפעילים עבור רשימות אחרות. אנחנו טופחים זה לזו על הגב, מצהירים בלהט שהכי חשוב זה לעשות הכל למען היישוב. שתיים מהן מתרעמות שלא סיפרתי שאני הולכת לפוליטיקה, אחרת היו מגייסות אותי לרשימה שיש בה גם סיכוי להכנס למועצה. אני צוחקת בביטחון ואומרת שניפגש שם ויודעת שזה בולשיט. בעצם גם הן יודעות, רק משחקות את המשחק. להיות בצד של הלוזרים זאת לא בדיוק חוויה מעצימה, אבל הסכמתי להיות שם, אז יאללה, נשחק.

פרנויה

באתר האינטרנט אחד הטוקבקיסטים רומז שכדאי מאוד לפשפש בתארים וברזומה שלי. לא משמיץ ישירות, רק מציע לבדוק טוב טוב. מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם הרמז הזה? ובכלל, עכשיו צריך לבחון בזכוכית מגדלת את המעשים שלי, לראות אם אין משהו מפליל. הנה, אני חייבת ספר לספרייה, כמעט חודש איחור. ולפעמים אני מחנה את המכונית באופן פלילי לחלוטין עם שני גלגלים על קצה המדרכה כדי שמשאיות לא ידפקו לי את המראה. גם לא זוכרת אם שילמתי סל תרבות לבית הספר, עבריינית תשלום. כמה ענפים של הברוש הלימוני פורצים את הגדר ומציצים לרחוב, זה לא חוקי, אפשר לקבל על זה קנס. אם מישהו ירצה להתלבש עלי ולהשמיץ, הוא ימצא על מה.

למזלי אני ברשימה לוזרית. לא מאיימת. אף בלש לא מגלה את הפשעים והעבירות שאני מסתירה מתחת למעטה התמים של אזרחית הגונה מהשורה. יום אחרי הבחירות הפרנויה נעלמת, מה עוד שאני שקועה עמוק בתוך  הפוך שלי, משתעלת ומנוזלת ושיקפצו לי כולם.

כדי שלא תחשבו שבמשך כל מערכת הבחירות הסתתרתי בבית מפני הבוחרים, לבשתי חזייה והפסקתי לעשן, נשארתי בורה באשר למנגנונים העירוניים והמשכתי לצוף בלי לדעת מה המצע – אז יש גם המשך לפוסט הזה, ובו גם כל הסודות והשקרים של מערכת הבחירות המקומית. טוב, לא ממש. אבל היו לי כמה הפתעות במסלול הפוליטי הקצרצר שלי.

שווה קפיצה

פוסט מקורי ויצירתי של מנטה 5. נראה אתכם משחקים בבלשים ומפענחים את תעלומת הסנדלים.

ואם כבר נכנסתם, עוד פוסט חמוד: על בגדים והיסטוריה אישית.