הגעתי למקום הזה בבת אחת: בוקר אחד רוקן הבעל את חשבון הבנק והלך עם המאהבת
להגשים את עצמו במקום אחר. משכנתא מפלצתית שלקחנו לבניית בית-החלומות השאירה
אותי עם שלד לא ראוי למגורים, חובות מבהילים וחשבון בנק חסום. הפכתי ללקוחה מוגבלת
שצריכה לחיות מהיד לפה ולשרוד מיום ליום ומחודש לחודש.
הייתי ענייה דה-לוקס: עם תואר אקדמי, שתי משרות יוקרתיות ומשכורת שהיתה גבוהה מהשכר
הממוצע במשק. עוני של המעמד הבינוני. עוני של אבסורדים מובנים בתוך חיבור דיסוננסי בין
מעמד לכסף.
אבל יותר מהכל הג'קט האדום הזכיר לי את היום שבו עמדתי בשיער אסוף לקוקו
ופוני גזור בידי הלא מיומנת, לבושה בג'קט שקניתי בבאסטה של בגדים משומשים בשוק,
ונשאתי הרצאה מלומדת מול קהל של מליונרים בתסרוקות מעוצבות ובגדים ממותגים.
לפני הארוע עמדתי שעה ארוכה מול חלון ראווה של חנות למוצרי קוסמטיקה והתלבטתי
אם לקנות שפתון כדי לשדרג במשהו את ההופעה שלי. לא קניתי; לקח לי שנתיים לקנות
לעצמי אחד.
בתוך האולם ניסיתי לשכנע את מארגן הארוע לוותר לי על מסיבת הקוקטייל שהתקיימה
לאחר הטקס. הוא משך בדש חליפת הארמאני שלו, הניד בראשו ואמר לי בקול
מעודד "ההופעה שלך לא שגרתית. לא בדיוק מה שמקובל בארועים כאלה, אבל מאוד
צעירה, בהחלט מרעננת". בחרתי לעצמי עמדה ליד שולחן קטן שהסתיר את הנעליים
שאותן שיפצתי לפני הארוע עם טוש שחור, וניהלתי שיחות קוקטייל טיפשיות.
שיננתי לעצמי שהמבטים שנועצות בי הנשים המהודרות אינם אלא מבטי קנאה
בהופעתי הצעירה והמרעננת, ואלו של הגברים באים מאותו מקום, רק בלי הקנאה.
היום שוב אלבש את הג'קט האדום. נוסטלגיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
