לשם ובחזרה

זאת שגורשה, הנסיכה היפה מכולן. גם עכשיו רועדות האצבעות שמקלידות את עיני

האיזמרגד והשיער הזהוב. את שמה אסור עדיין לבטא, שמא תחזור מהצללים.

היא היתה הראשונה בעולם שמעבר לסף. הקול היודע הופיע יחד איתה, ועמו החרדה 

שיתערבבו העולמות אלה באלה - הסיפורים יגלשו החוצה או המציאות תחדור פנימה.

הוא עזר לי לבנות את החציצה: גדרות, חומות, תפילות, לחשים, גבולות ועוד גבולות

ועוד גבולות ועוד גבולות. בפנים היא היתה מוגנת, הנסיכה שלי. לחמה ברוע, במכות,

בהשפלות. היתה לה חרב מפלדה מכושפת מעוטרת בתחרת כסף דקיקה, כמעט בלתי

נראית. ימים ארוכים בניתי בעיניים עצומות את החרב הזאת, עד שיכולתי לחוש

בקצות באצבעותי כל פיתול בניצב. בשעה שהניפה את החרב, צחקו לה האחרים.

הרי גופה כה שברירי עד כי נדמה שמבט אחד ירסק אותה. אבל היא ידעה להילחם.

הו, כן. לו רק ידעו הצוחקים כמה פעמים נפלה המפלצת לרגליה, ובפיה נמסות

מילות הלעג.

מעולם לא הרגה. אסור היה לה להרוג. לפעמים השתוקקתי כל כך לאפשר לה לנעוץ

את החרב אל תוך ליבה של זאת שהתעללה, בעטה, השאירה סימנים כחולים,

צהובים בשוליהם. אבל ידעתי שאם תעשה זאת, תתפוגג ותיעלם. היא שתקה

כשהמפלצת הצליפה. גוננה בידיה על גופי. ידעתי שבכל רגע תוכל לשלוף את

החרב ולנצח. מעולם לא בכתה, רק עיניה בערו כשיצאה לנקום.

בניתי לה ארמון בדולח. בין קרב לקרב היא שוטטה בחדריו, מרשרשת בשמלות רכות,

אפופה בזוהר של שיערה. אחר כך גדלה, וגם אני. היה נסיך שהתאהב בה והם יצאו

ביחד לטייל בגבעות מול ביתי, אבל כשביקש את ידה, הרכינה את ראשה והלכה לדרכה.

ידעתי שהאהבה תרכך את ליבה, ויותר לא תוכל להביט אל תוך עיני המפלצת.

באו עוד נסיכים, אחר כך היו גם משוררים ולוחמים. כל סיפור אהבה נמשך חודשים

ארוכים, ואני התענגתי איתה על כל רגע של אושר. חיפשתי בשבילה בספרים מילים

נפלאות שתוכל לשאת באוזני אוהביה. פאבלו נרודה, לורקה, אלתרמן ולאה גולדברג

התערבבו זה בזה ולקחו אותה למקומות אחרים.

והקול היודע הזהיר. הקול היודע הכיר את הסכנה. כשעמדה להתאהב, אחז בידה

ושילח אותה חזרה אל ארמון הבדולח, אל הקרבות והלחשים. שם היה מקומה.

כשאטמתי את אזניי מלשמוע אותו, מילא את לילותיי בביעותים והביא אותי אל הסף.

לבסוף התמוטטו הגבולות והמציאות שטפה פנימה. כלאתי אותה בין חומות שיכחה

לפני הכניעה המשפילה. או שאולי היה זה הקול היודע שהוביל אותה אל הצללים,

ואחר כך חזר לחבק ולנחם ולהזהיר ולבנות חומות וגדרות ותפילות ולחשים וגבולות

ועוד גבולות ועוד גבולות ועוד גבולות.