לשם ובחזרה

הערת עריכה: אני מתנצלת מראש אם מישהו ייפגע מהפוסט הזה. לא זאת הכוונה.

מאוד היססתי אם לפרסם את הפוסט הקודם. כשקראתי את הפוסט של זוש ואת הסיפורים בבלוג של 'אני', הרגשתי שהסיפור שלי תקוע לי בגרון. מת לצאת, מת להשתחרר. כתבתי אותו, והוא נשאר כמסמך וורד. מדי פעם הייתי חוזרת אליו, מוחקת עוד פרט וסוגרת. מחקתי בערך חצי ממה שהיה שם, עד שבסופו של דבר הבנתי שאם לא אעלה אותו, הכל יימחק. העתקתי לדף העריכה, אבל לחצתי על האופציה של טיוטא. במשך שבועיים היד שלי לא הצליחה להגיע ל'וי' שהופך טיוטא לפוסט.

כשראיתי שהנושא החם הוא הטרדה מינית, אמרתי לעצמי שודאי יפורסמו עשרות סיפורים, ושלי יהיה רק אחד מרבים, אז אולי לא ארגיש כל כך נבוכה. שיחררתי אותו. מייד אחרי זה לקחתי את הבן שלי לתחנת הרכבת. בדרך חזרה, כבר התחרטתי על הפירסום, בעיקר התחרטתי על שסימנתי את הפוסט כשייך ל'נושא החם', ופתחתי אותו לקריאה בפני אנשים שאני לא מכירה. הגעתי חזרה שעה וחצי אחרי הפירסום ורצתי למחשב בתקווה שאף אחד לא הספיק להכנס, אבל המונה הצביע על הרבה מאוד כניסות. כבר לא היה טעם למחוק אותו.

בלב כבד עקבתי בימים האחרונים אחרי הזינוק במונה הכניסות. בכל פעם שפתחתי את הבלוג, היו שם עוד עשר-עשרים כניסות שכיווצו לי את הבטן. הרגשתי כאילו התפשטתי עירומה בכיכר העיר, וכל עלייה במונה מייצגת עוד סקרן שתוקע מבטים בוחנים באיברים האינטימיים ובצלקות. כל הזמן הזה אני נאבקת בדחף למחוק את הפוסט או לסגור את הבלוג כולו. 

הסיפור אמור להכנס גם ל mybody , הבלוג שמיועד לארועים כאלה. גם שם הוא לא יהיה חריג, כל יום עולים בו 2-3 פוסטים עם סיפורים דומים. ובכל זאת, כבר כמה פעמים כתבתי ל'אני' וביקשתי לא להעלות את הסיפור שלי שם - ולא שלחתי. בסופו של דבר ביקשתי רק שלא יהיה לינק לבלוג שלי. הקיבה שלי מתהפכת לרעיון שעוד סקרנים ייכנסו לכאן כדי לקרוא. יחד עם זה, אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה חיוני, שאם כל אחת היתה מסתגרת בשתיקה שלה, הנושא היה ממשיך להיות טאבו, הקורבנות ממשיכות להיות גם קורבנות של השתיקה שלהן. אבל קשה לי עם זה, קשה לי נורא עם המחשבה להחשף לעוד עיניים זרות.

היום, בחשיבה לאחור, לא הייתי כותבת את פוסט. אני יודעת שיהיו כאלה שיגידו לי שזה היה צעד אמיץ, יחד עם רבים שיתהו מה לעזאזל גרם לי לפרסם סיפור כזה, איזה יצר התפשטות וחשיפה נפל עלי.

וגם אני שואלת את עצמי למה עשיתי את זה בכלל, ואם לא היה עדיף להשאיר את זה ביני לבין עצמי או לכמה חברות מאוד טובות. תעזבו תיאוריות והגיון, המבוכה חזקה מהם.

***

אני מתנצלת שגם הפעם אין מקום לתגובות. אני מרגישה שאני לא מסוגלת כרגע לדסקס את הנושא הזה.