לשם ובחזרה

אני מנחה קבוצה, לא חשוב איזה. אחד המשתתפים, גבר בשנות החמישים, יושב רוב הזמן בשקט. אני רואה את המתח בתנועות הגוף שלו, מדי פעם הוא רוכן קדימה, פותח את פיו כאילו רוצה לדבר, ואז נסוג, משלב ידיים ונאטם. אני תופסת רגע שהוא מתחיל ברכינה ושואלת אותו אם יש לו מה לומר. הוא מושך בכתפיו. אומר שאין לו הרבה מה להגיד, רק שמהנסיון שלו הוא יודע שלא חשוב כמה אהבה ותשומת לב נותנים לילדים, בסוף הם מסובבים את הגב, ולא אכפת להם יותר מההורים, הנה הבת שלו, רק דוגמא. כמה מהמשתתפים שואלים אם בכל זאת היה משהו שגרם לילדה להתרחק. הוא מזדקף ומביט אלי ואחר כך אל האחרים. "שום דבר!" הוא מרים את קולו. "לא תאמינו כמה תשומת לב היא קיבלה. היא יודעת שחשוב לנו שהיא תגיע לבקר, אבל בשנים האחרונות בקושי מגיעה פעמיים-שלוש בשנה, על פסח וראש השנה אין בכלל מה לדבר. זה אחרי שמימנו לה לימודים, עזרנו לה עם הדירה, באמת עשינו הכל, ואז להפנות לנו ככה את הגב. אחר כך היא מתפלאת שאף אחד לא רוצה להתחתן איתה."

ומה אתה חושב על זה? אני שואלת

הוא מסתכל בי במבט מיואש – לא יודע מה לא בסדר אצלה. היא נראית טוב וגם לא טיפשה בכלל. לא יודע למה היא לבד.

אני אגיד לך מה, קמה משתתפת על הרגליים, אם זה מה שאתה חושב עליה, גם אני במקומה לא הייתי מגיעה הביתה.

הוא מחוויר ונרתע לאחור כאילו חטף סטירה.

*****

סיפור אמיתי. בלי פרשנות.