לשם ובחזרה

המושג 'אוסידי' מתגלגל באישרא בשבוע האחרון, מאז שמירב\רפונזל שמה קץ לחייה. ברוב המקרים לכותבים אין מושג במה המדובר. נכון שלפעמים אוסידי מגיע בעיסקת חבילה עם הפרעות נוספות כגון דיכאון קליני, טריכו' (תלישת שיער), חרדה חברתית ועוד. אולם הוא שונה מהם, וברוב המקרים עומד בפני עצמו, בלי קשר לתופעות האחרות.

מאחר ואוסידי הוא מנגנון מורכב שיש לו וריאציות מגוונות, אחלק את הפוסט הזה למספר חלקים. בכל חלק אנסה להתמקד על פן אחד של התופעה.

לפני הפיבלוש שאלתי את עצמי בכנות אם הייתי כותבת את הפוסט הזה לפני שיצאתי מהאוסידי. אני מלאת הערכה למי שנמצא עדיין בפנים ומספר על זה, אבל לא חושבת שהייתי מסוגלת לזה בעצמי. גם היום אני לא מספרת לאף אחד על התקופה ההיא, ולא רק בגלל המבוכה שהנושא יעלה בי ובשומע, אלא גם בגלל התחושה שאף אחד לא יבין על מה אני מדברת. כתבו על זה מאמרים מלומדים, חלקם הבלים מוחלטים של אנשים שמתבוננים מבחוץ ומנסים לנתח בהגיון את מה שנמצא מעבר להגיון. מי שלא עבר את זה, לא יכול להבין עד הסוף, ואני מתנצלת מראש אם חלק מהדברים ייראו לא ברורים.

***

אוסידי הוא מנגנון הגנה חסר רחמים. דרך עיניים מבועתות הוא חווה את העולם כמקום של אימה אינסופית. הוא יודע, הוא לא חושב. ההגיון, הקול החושב, נאבק בידיעה המוחלטת שהחיים הם רצף של תהומות, אבל גם ההגיון החד ביותר לא יכול לעמוד בפני העזרה אותה מושיט האוסידי מפני החרדה. החשיבה עצמה נתפסת כפעולה חתרנית שמסכנת את הקיום השביר ולכן יש להציב לה גבולות. הגבולות מנחמים ומרגיעים, ומייד מאבדים מכוחם, ויש להציב עוד גבולות: גבולות של חשיבה, גבולות של עשייה.

החיים של האוסידיסט רצופים איסורים וציוויים שאמורים לצמצם את אי-הוודאות השרירותית של הקיום. הגיוון הוא עצום, אבל הדפוסים דומים: חרדת מוות וספק אינסופי במציאות.

הרפואה מנסה להתמודד איתו בעזרת תרופות שמטשטשות את העוצמה שלו; או באמצעות טיפול התנהגותי, שמביא את המטופלים לנקודת סבל כה עזה, עד כי חלקם מצליחים לפרוץ את הגבולות, וחלקם מתמוטטים ובורחים חזרה אל הנחמה שמעניק מנגנון האופל.

הייתי שם, בתוך הכבלים והחומות שסוגרים על החשיבה. הייתי שם מאז שאני זוכרת את עצמי. היום אני מסוגלת להבין למה הוא הופיע: חוסר-אונים של ההגיון להסביר מציאות שהיא כאוטית ודורסנית יחד עם חוסר-אונים של הגוף לעמוד מול כוחות חזקים ממנו בהרבה, בונים עולם אלטרנטיבי, עולם שיש בו חוקיות אחרת, עולם שבו למחשבה יש עוצמות מאגיות לבנות ולהרוס. לא הסכמתי לקחת תרופות או לעבור טיפול התנהגותי, במקום זה, השתמשתי באותם כוחות עצמם כדי להרוס את הגבולות ולהחלץ מהם. אני משוטטת בין החורבות של מה שהיה פעם העולם שמעבר לסף ההגיון ומנסה לבנות את הסיפור שלו. לשחזר ולהסביר את המאבק שבין הקול היודע לבין הקול החושב. אולי זה נמצא מעבר לטווח המילים, אבל אני עדיין מנסה.

תוספת עריכה: הפוסט הזה לא עוסק במערכות היחסים של מירב\רפונזל עם אנשים אחרים. אנא, המנעו מלהכניס נושא זה לתגובות.

תודה