מי שנצמד לעט המזל שלו במבחן, לזר הפרחים שזרקה הכלה או לקמע שתלוי מתחת למראה במכונית, מאמין שיש קשר של סיבתיות בין מה שהוא עושה לבין מה שקורה לו בחיים. 'בלי עין הרע' או נקישה בעץ אמורים למנוע תוצאות עתידיות מאיימות למעשה או לדיבור. אנשים מעדיפים להאמין שהחיים לא אקראיים, מעדיפים לחשוב שיש דברים שיכולים לשנות את גורלם. טקסים, מנטרות ותפילות הם מנגנוני הגנה שנועדו להבטיח שיהיה בסדר, שיש משהו שאפשר לעשות כדי לשלוט על הגורל, שיש יד-מכוונת או כוח עליון שעוקבים אחריו וניתנים להשפעה.
נסו להגיד לאדם להפסיק בבת אחת אמונה טפלה בה הוא אוחז. נניח (ברוח ימים אלה), את הטקסים הסודיים או הגלויים שהוא עושה כדי שקבוצת הכדורגל שלו תנצח. יותר מזה, נסו לדבר על ליבו שיפסיק עם הטקס הזה, מכיוון שהוא טיפשי ואין שום קשר בין תרנגולות על המגרש\צבע התחתונים\הצלבת אצבעות לבין הפסד או ניצחון. נסו...
בקשו מאדם אחר לקרוע את החוט האדום הקשור לפרק היד. אפשר להסביר לו מאה פעמים שאין קשר בין חוט לבין הצלחה או כשלון בחיים, אבל רוב האנשים יימנעו מלקרוע אותו ולזרוק לפח. 'אם לא יועיל, בטח לא יזיק', ימלמלו בחוסר נוחות.
בקשו מאמריקאי ממוצע לעלות על מטוס ביום שישי ה- 13 לחודש. כל הסטטיסטיקה בעולם לא תשכנע אותו להסכים לטוס דוקא ביום הזה. אם יכריחו אותו, הוא ישב מכווץ, חיוור ומבוהל, מצפה לאסון שייפול עליו בכל רגע.
כמעט כולם אוסידיסטים קטנים.
חרדת מוות ניטעת באדם מהרגע שהוא מודע לארעיות הקיום שלו. היא מלווה אותו מהרגע שנתקל בפעם הראשונה במוות ועד ליום מותו. חרדת מוות לא קשורה רק לסיום הקיום הפיזי – המוח האנושי משווה גם ארועים נוספים למוות: כישלון, אהבה נכזבת, פרידה, השפלה, אובדן. כשאדם אומר "חשבתי שאני מת מבושה" או "רציתי למות מרוב יאוש", זה לא רק דיבור מטאפורי. זוהי תחושה של פגיעה במהות הקיומית. הצרפתים אומרים "כל פרידה היא מוות קטן", ואכן לפעמים אובדן או פרידה מאיימים על הקיום ה'אני', תחושה שבלעדי ה'אני' – הקיום הפיזי מאבד משמעות.
אמונות מהסוג שתואר למעלה מאפשרות ל'אני' לחוש מוגן ובטוח. אם האדם יתפלל, יקיש בעץ, יצום, או יירק שלוש פעמים מעבר לכתף, חרדת המוות, הכישלון או ההשפלה יתכווצו למקום המוגן, שבו לא יאיימו על הקיום. המוח והתודעה משתפים פעולה כדי לאפשר לאדם להמשיך ולחיות את חייו, מתוך הידיעה הברורה שחיים אלה מוגבלים וקצרים.
לפעמים המנגנון משתבש. אלה יכולות להיות סיבות כימיות או פסיכולוגיות. אדם שכלב נשך אותו בגיל צעיר, יחוש חרדה בכל פעם שיראה כלב, ואפילו יהיה זה כלב שונה לגמרי מזה שנשך אותו. כשהמוח מסמן את המושג 'כלב' כמשהו שיש בו איום קיומי, הוא יפעיל באופן אוטומטי מנגנוני הגנה קדומים הכוללים בין השאר הזעה מוגברת, חנק בגרון, דופק מואץ, רעד ברגליים, קיפאון, סומק ועוד. מנגנונים אלה לא מופעלים על ידי הניאו-קורטקס, המוח החושב, אלא על ידי גזע המוח, המוח הקדום. תגובות גזע המוח הן מיידיות, מקדימות ומנטרלות את המוח החושב.
מנגנוני ההגנה האלה מחולקים לשלושה סוגים (FFF): fight, flight, freeze .
במצב של fight (מאבק) האדם חש צורך עז לתקוף, להכות, לצרוח או לקלל. במצב של flight (הימלטות), לאדם יש צורך להמלט, לברוח, להעלם, להתאייד מהמקום. במצב של freeze (קיפאון) האדם משותק, סובל מבלקאאוט, קפוא במקומו או מאבד את ההכרה.
אצל האדם המודרני, המוח מתרגם גם מצבי איום על ה'אני' כסכנה קיומית, ומעביר במצבים כאלה את השליטה למוח הקדום, המהיר יותר. לכן במקרים של כשלון, עלבון, השפלה או פרידה, אנשים חווים תחושות גופניות זהות לאלו של סכנת מוות מוחשית, כולן תגובות שלא ניתנות לשליטה מודעת.
אלו תחושות קשות, לכן לא קשה להבין מדוע המוח והתודעה נזעקים כדי להגן מפניהם. לפעמים תוך כמה שניות, הניאו-קורטקס תופס שליטה, מנתח את המציאות ("זה לא כלב מסוכן" או "אני יכול להתמודד עם הדברים שנאמרו לי"), ומתוך שיפוט המציאות מנטרל את המנגנונים האוטומטיים ומגיב באופן שקול. דרך התמודדות אחרת, שבאה מתוך המוח הקדום, משתמשת באמצעים 'מאגיים' כדי לנטרל מראש את הסכנה. אמצעים אלה תוארו בתחילת הפוסט, ומכונים בדרך כלל בשם 'אמונות טפלות'.
בחזרה לאוסידי: מסיבות שונות, חלקן תוצאה של טראומות, חלקן גנטיות, אצל האוסידיסט מנגנוני ההגנה שתוארו לעיל הם בעלי עוצמה גבוהה מהרגיל. הקול המזהיר מפני סכנה קיומית מוגבר לדציבלים בלתי נסבלים. מנגנון ההגנה שנכנס לפעולה מאפשר הורדת רמת החרדה, אבל זהו מנגנון שמגיע מהמוח הקדום, ולכן הוא הרסני. הם ישתעבדו למספרים מבשרי רעות, להליכה בין הקווים במדרכות, לסידור אובססיבי של חפצים, לאגירה בלתי נשלטת, לפרפקציוניזם, לפחד מפני המחשבות שלהם עצמם, למנטרות שמנטרלות אסונות, לנקיון אובססיבי ועוד מעשים ומחשבות שאמורים לתת להם תחושה של שליטה על תחושת האסון המתקרבת. עוצמת האוסידי משתנה: כמו שאדם שאוחז באמונה טפלה יכול להאמין רק באמונה אחת (חתול שחור, למשל), בעוד אחרים שטופים בשלל אמונות; גם אוסידיסטים יכולים להתמקד רק במנגנון אחד, בעוד אחרים "אוספים" מגוון טקסים ומחשבות שמכסים כמעט כל תחום בחייהם.
הטרגדיה העיקרית אצל הסובלים מאוסידי היא העובדה שההגיון ממשיך לפעול בצלילות. בשונה מחולה נפש, האוסידיסט מודע בבהירות לחוסר התוחלת שיש במננגון, הוא יודע שמעשיו ומחשבותיו לא הגיוניים ומיותרים, ועדיין- הסברים הגיוניים עוזרים לאוסידיסטים בערך כמו שהם עוזרים לבעלי האמונות הטפלות. הפסקת הטקסים מכניסה את האוסידיסט לחרדה עמוקה מפני הצפוי לו, היא שומטת ממנו את המנגנון באמצעותו נדמה לו שהוא שולט על גורלו וחייו. נסו לדמיין את עצמכם נוהגים על הכביש המהיר בעיניים מכוסות או כשההגה והבלמים מנוטרלים. אלה בדיוק התחושות שיציפו את האוסידיסט אם יאלץ לוותר על המנגנונים שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
