לשם ובחזרה

אני מדלגת על שנה משמעותית, שבה נטשתי את קריירת הגינון וגם את הגרעין, וחוזרת אל השנה האחרונה של השרות (שכלל חצי שנה התנדבות בקיבוץ. בפקודה).

ביקשתי לעבוד בנוי, אבל כמו כל שאר בנות הגרעין, שובצתי לעבודה בבית-ילדים. מאותו רגע החלה מלחמת עולם ביני לבין הקיבוץ. הם לא הצליחו לעכל את הסירוב שלי לעבוד בבית-ילדים. הסבירו לי שזה הכי הגיוני, טבעי ונורמלי שנקבה תעבוד עם ילדים, ולא תתרוצץ עם טורייה ומזמרה ברחבי הקיבוץ. סירבתי להיות הגיונית, טבעית ונורמלית, וכמחאה הגעתי לבית הילדים בבגדי עבודה כחולים ונעליים גבוהות. אחרי איומי פרישה, הגענו לפשרה: בנוסף לעבודה בנוי, היה עלי לעשות פעמיים בשבוע 'השכמה' לפעוטות.

למחרת, בחמש בבוקר, התייצבתי במחסן הנוי. אף אחד לא היה שם. ישבתי במשך שעה עד שהבנתי שאין למי לחכות. הסתובבתי בקיבוץ לחפש את הנויניק, אבל כמו חופרי הבורות בהיאחזות – לא היה לו זכר. בארוחת הבוקר פגשתי אותו בחדר-האוכל כשקורי שינה עדיין אופפים אותו. הוא נתן לי את מפתחות מחסן הנוי, ויד חופשית להסתובב בקיבוץ ולעשות מה שמתחשק לי. הוא עצמו נהג כל יום שלוש שעות על מכסחת הדשא, ובשאר הזמן הסתתר כנראה מתחת (או מעל) למיטה חולפת.

מהר מאוד גיליתי דפוס שחזר על עצמו אחר כך בכל שנות הקריירה שלי: כשאין לי בוס על הראש ולא צריך לדפוק שעון או למלא דו"חות, אני הופכת לחמור עבודה מטעם עצמי.

כל יום לקחתי על עצמי פינה מוזנחת אחרת בחצר הקיבוץ ובמשך שמונה שעות גזמתי, עישבתי, עקרתי שיחים מנוונים ושתלתי חדשים. לפעמים הייתי מקבלת מסידור העבודה מתנדבים. לרובם היה קשה להסתגל לחום הכבד בקיבוץ הדרומי, אבל הם באמת ניסו. הצלחה גדולה יותר הם רשמו בנסיונות שלהם ללמד אותי שירים וקללות בשלל שפות. ביחד צפינו בחברי משק מטיילים בנחת בין שבילי הקיבוץ לאורך כל שעות היום. כך למשל, בין 10-12 הייתה נהירת הורים לבתי הילדים ל'שעת אהבה'. בין 12-14 הייתה נדידה חד-כיוונית לחדר האוכל, שם בילו החברים בשיחות עבודה ארוכות, ממש כאילו היו עובדי היי טק או אנשי עסקים.

כעבור שלושה חודשים בקיבוץ, גרשון (שהיה אז החבר שלי), השתחרר מהצבא, והצטרף אלי. קיבלנו 'חדר משפחה' והוא שובץ לעבודה כמועמד מן המניין לחברות. כבן קיבוץ (אחר), הסביר לי שוב ושוב שנורמות העבודה בקיבוץ שונות מאלה שאני מפגינה. צריך מאוד להזהר לא להתפס כפרייאר, הסביר לי, כיוון שאז סדרן העבודה יארוב לך בערב עם תורנות נוספת (מה שאכן קרה), ובטח לא להרגיז את המטיילים בשבילים במבטים תוהים שעלולים להתפרש חס ושלום כנזיפה. לכל אחד מהם תמיד יש סיבה מוצדקת לעובדה שהוא על השביל ולא במקום העבודה. כמו כן, צריך לקחת את הזמן, להשקיע אנרגיות בעיקר בבניית רשת מכרים, ליהנות מההפסקות, לחתוך במשך חצי שעה בבוקר סלט דק-דק, ואחר כך לאכול אותו בכיף ולהניח לו להתעכל עוד חצי שעה לפחות לפני החזרה לעבודה. תהליך דומה אמור להתרחש גם בארוחת הצהריים, רק בלי סלט דק-דק.

לא הקשבתי לו. אהבתי את העבודה. נהניתי לראות פינות מוזנחות משנות את פניהן תוך כמה ימים, שיחים יבשים מתאוששים אחרי שתיקנתי את מערכת ההשקייה, זרעים הופכים לפרחים, ואת הפלא שהופך ענפים שתקעתי באדמה (עם הורמון השרשה) לצמחים חדשים.

בסוף השירות רציתי להשאר בקיבוץ, להיות חברת משק עם טורייה ומזמרה. אבל גרשון עמד על הרגליים האחוריות. כקיבוצניק מלידה, המחשבה על חיי קיבוץ עוררה בו חלחלה. עזבנו את הקיבוץ והלכנו להיות עירונים.

רק כעבור חצי שנה, כשכבר היינו נשואים, גיליתי שגם גרשון פתח בקריירת גינון מרשימה. בקצה השטח של ההורים שלי, מאחורי מחסן הפח הישן, התנוססו לתפארת שלושה שיחי קנביס בגובה אדם. מי שלא ראה אותו סוחב דליים מלאי מיים כדי להשקות אותם, לא ראה חריצות מימיו.