לשם ובחזרה

ישבנו גרשון ואני בתוך מכונית הסטיישן הישנה והתלבטנו מה גרוע יותר: בטן מקרקרת או כסף מההורים. אני הייתי בעד האפשרות הראשונה, גרשון- בעד השנייה. באותו יום מצאתי חצי כיכר לחם שמישהו השאיר במטבח האכסניה, וההחלטה נדחתה, עד שייגמר הלחם.

שרשרת של צירופי מקרים הביאה אותנו למקום הזה.

שבוע מוקדם יותר יצאנו מהולנד בדרכנו למינכן. לא התלהבתי מנסיעה לגרמניה, אבל כמה חברים של גרשון הבטיחו שיש שם עבודה זמנית, ככה שנוכל להרוויח מספיק כסף כדי להמשיך בטיול.

באמסטרדם הוצאנו את רוב הכסף שלנו על מכונית סטיישן ישנה. השכבנו את המושב האחורי ופרשנו כמה שטיחים. ניתן היה לישון שם די בדוחק; גם באלכסון אי אפשר היה למתוח את הרגליים עד הסוף, אבל זה הספיק לנו. הוילונות שתפרתי לחלונות סיפקו פרטיות, וגזייה עם מחבת וסיר היו המטבח הנייד. ה'בית' הממונע הבטיח שנוכל לנסוע לאן שנרצה, מבלי לדאוג לחיפוש אחר מקום לינה.

התקלה הראשונה אירעה כשעברנו את הגבול לגרמניה. המנוע שבק. מוסכניק בבגדי רוקח הסתכל בתמיהה בגרוטאה שלנו ושאל כמה פעמים אם באמת אנחנו רוצים לתקן אותה. כשעמדנו על כך, פסק שהמנוע הלך. אי אפשר לשפץ, אפשר להחליף במנוע משומש. לא זוכרת כמה עלה התיקון, אבל זה היה בערך 100 מארק יותר ממה שהיה לנו. הראינו למכונאי את הארנק והבהרנו שאין לנו יותר. הוא עיקם את הפרצוף, אבל הסכים לוותר על מאייה. פתחנו אוהל ליד המוסך וחיכינו.

אחרי שלושה ימים, עם מנוע חדש וארנק ריק, יצאנו בדרכנו למינכן. היה אמצע אפריל, ואביב אירופי גשום ליווה אותנו רוב הדרך.  הגשם הלך והתחזק עד שהפך לסופת שלגים כבדה. כשהגענו למינכן, העיר היתה מכוסה שלג. זיגזגנו והחלקנו על הכבישים עד מצאנו מקום להחנות את המכונית; העברנו את הלילה תוך הדלקה וכיבוי של המנוע כדי להתחמם. רק בערב שלמחרת הצלחנו להגיע אל האכסנייה, אבל אנשי הקשר כבר לא היו שם. היינו תקועים בעיר המושלגת עם פחות משני מארקים בכיס.

במשך כמה ימים הצלחנו להסתדר. במכונית היו לנו כמה מצרכים: אבקת חלב, שקית קוואקר, אבקת מרק ושמונה קופסאות של שעועית ירוקה שקניתי מתישהו בהולנד בסייל ולא היה להם דורש עד אז.

בבוקר ובערב בישלנו דייסת קוואקר ממיים שהוספנו להם אבקת חלב. בצהריים חיממתי קופסאות שעועית ירוקה והוספתי אבקת מרק. בלילות קפאנו מקור במכונית, אבל משך רוב שעות היום ישבנו באכסניית הנוער המוסקת. פקיד הקבלה הביט בנו בהתחלה בעיניים חשדניות למרות לא עשינו הרבה, רק ישבנו על הספסלים, נימנמנו או דיברנו עם מטיילים נוספים שנתקעו בגלל השלג.

באחד הימים לא היה אף אחד בלובי, גרשון הלך 'לסדר את הראש' עם כמה מהחברים החדשים שהכיר, ואני נשארתי שם לבד. הפקיד המשועמם התיישב לידי, והתגלגלה שיחה. הסתבר שהוא עשה את התפקיד הזה כחלק מהשרות הלאומי שלו. כפציפיסט מוצהר, היתה לו אפשרות לבחור בין כמה סוגים של שרות לאומי – יערנות, חינוך, אכסניית נוער או עבודה בישראל כמתנדב בקיבוץ. הוא התכוון להגיע לישראל מייד לאחר שיסיים את השרות באכסניה, ואגודת השרות הלאומי אמורה היתה לממן את הנסיעה הלוך חזור. כששמע שהייתי בקיבוץ הוא זרח; כששמע שגרשון הוא קיבוצניק אמיתי, הפך לאוהד נלהב שלנו. הוא הרשה לנו להתקלח באכסניה וגם להשתמש במטבח כדי להכין לעצמנו תה וקפה. בנוסף, סיפק לנו טיפ חשוב: חברה קבלנית חיפשה עובדים בשכר יומי לעבודה שתתחיל מייד לכשיפשיר השלג. הוא העביר להם את שמותינו וכל מה שהיה עלינו לעשות היה לחכות להפשרה. בינתיים האוכל הלך ואזל. שמנו פחות ופחות אבקת חלב בדייסות היומיות, והבטן התחילה לקרקר.

מתישהו במהלך הטיול התגלגל לידיי ספר שנקרא 'אירופה בפחות מ- 10 דולר ליום'. היו שם עצות שונות איך אפשר לטייל כמעט ללא כסף, אחת מהן הייתה כיצד להשיג אוכל. זה הולך ככה:  צריך להכנס לאחת מהמסעדות הגדולות למזון מהיר. מלבד חימום שיש שם בחורף, אפשר גם לאכול חינם, צריך רק סבלנות ועור של פיל. יושבים בצד ומסתכלים על אנשים שאוכלים. יש כאלה שמוותרים על חלק מהמנה הסטנדרטית, ומשאירים אותה שלמה על השולחן. צריך רק לתפוס את הרגע של עזיבת השולחן, להתיישב בטבעיות מול המגש, ולאכול את המנה הנטושה. כשקראתי את העצה הזאת, נורא צחקתי; כשישבתי בלובי של האכסנייה, ומטיילים השאירו שם מצרכי מזון מול הבטן המקרקרת שלי, כבר לא צחקתי בכלל. בעוד השלג מפשיר באיטיות מרגיזה בחוץ, לבשתי עור של פיל ואספתי פירות, ירקות וחלקי כיכרות לחם שנשארו במטבחון של האכסנייה.

אולי זה המקום להסתכל אחורה ולשאול למה לעזאזל לא התקשרתי להורים וביקשתי שישלחו קצת כסף, לפחות עד שנקבל שכר מהעבודה המובטחת. למה חשבתי שזה יותר משפיל לבקש מהם כסף מאשר לאסוף תפוח או חצי כיכר לחם שמטיילים השאירו אחריהם. אם אכתוב שהייתי גאוותנית וטיפשה, פארה ווי בטח תהרוג אותי. אז אני לא כותבת את זה.

היחסים שלי עם ההורים היו מורכבים. מהרגע שהתגייסתי כמעט ולא הגעתי לבית ההורים, והייתי נחושה לא לבקש מהם כלום. אמנם ההורים שלי אף פעם לא היו עשירים, אבל בטח לא היו מתמוטטים כלכלית מכמה מאות דולרים שהיו שולחים אלי באופן חד פעמי. גם ידעתי שאם אבקש, הם ישלחו. ובכל זאת, לא רציתי. בגיל 20 רציתי להוכיח לעצמי, להם ולכל העולם שאני מסתדרת לבד, לא צריכה עזרה של אף אחד.

השלג הפשיר סופסוף, וגרשון ואני יצאנו לעבוד. היינו שנים עשר עובדים – אמריקאים, דרום-אפריקאים, קיווים (ניו זילנדיים), אוזים (אוסטרלים) ואנחנו. כולנו עובדים לא חוקיים. נסענו צפופים ודחוסים במיני-ואן עד למקום העבודה. שם, ליד אוטוסטרדה חדשה, היו מונחים מעדרים ואתי חפירה. מנהלת העבודה (שהיתה האשה היחידה מלבדי), הדגימה לנו מה עלינו לעשות: חפרה בור באדמה הרטובה, הכניסה שתיל של עץ והידקה היטב את האדמה. כן, העבודה החדשה שלי היתה חפירת בורות ושתילת עצים. הייתי רוצה לספר שעבדתי בהתלהבות, חפרתי בורות בשירה עליזה וחשתי התרוממות רוח מהפרחת שממות האוטוסטרדה הגרמנית. אבל אני לא. הייתי רעבה ומותשת, מצוננת מהגשם הבלתי פוסק, ובעיקר סבלתי ממבטיה הבוחנים של מנהלת העבודה שלא היססה לפטר כל מי שלא עמד בהספק הנדרש. עבדתי רק בשביל הכסף, וזה לא היה משמח או מספק.

כעבור שלושה שבועות הסתיימה העבודה, ואני השארתי מאחורי את הבורות של באוואריה.

מעולם לא חזרתי לגרמניה, גם לא לגננות.