לשם ובחזרה

ישבתי לכתוב (נו, לא באמת לכתוב, רק לחשוב) על הפוסט המשותף עם אודיסיאוס, זה על "לתת ולקבל". תוך כדי הרהורים, המציאות דפקה על הדלת: טוק, טוק. מתנות לחג.

וזאת לדעת, הנושא הזה לא היה רלוונטי עד לפני שנתיים. לא הבאנו מתנות לחגים. ככה יצא, ואולי גם ההתנגדות האקטיבית שלי השפיעה על המשפחה. בכל הארועים המשפחתיים הסידור היה דומה: המארח מתקשר לשאר בני המשפחה ומתאם מה כל אחד מביא. לא מתנות, אוכל. בדרך הזאת המארח, יותר נכון, המארחת, לא טורחת ימים שלמים על בישול, ולא מגיעה מותשת לשולחן האוכל, ולא קמה כל רגע כדי לחמם, לחתוך, לקרר ועוד פינישים מאוסים של הכנת מזון עבור יותר מעשרים אנשים. כל אחד מגיע עם שניים-שלושה סירים. מציצים פנימה בסקרנות, שמים הכל על השולחן ויש ארוחה מגוונת וכייפית. השיטה הזאת גם מנטרלת את הפערים הכלכליים שיש בין המשפחות שלנו. חלק במצב כלכלי יציב, חלק לא מי יודע מה.

השיטה האחרת לא נראית לי: כפיצוי על שעות עבודה מיוזעות במטבח, מביאים חפצים לא שימושיים שאף אחד לא נהנה לקנות, ואף אחד לא נהנה לקבל. מה אני צריכה סט לקפה של כוסות קטנות ומכוערות, כשמה שהולך אצלי בבית זה רק ספלי ענק. או סט מגבות מטבח שראיתי בדוכן בסופר יום קודם בסטנד של המציאות. או בונבוניירה של שוקולד חלב שאני לא נוגעת בו מקילומטר?

אולי זאת גם נקודת התורפה שלי. לקנות מתנות בשבילי זה מסע מייגע ולא מספק. להסתובב בחנויות, לחשוב מה לעזאזל אני קונה לבנאדם שיש לו הכל, או שהטעם שלו כל כך אנין שאצטרך למשכן את המכונית כדי לעמוד בסטנדרטים שלו?

זאת לא מתנת יומולדת, שהיא אישית (אם כי גם במקרה הזה אני מעדיפה לפטור את עצמי בכמה שטרות, שיקנה חתן השמחה מה שהוא אוהב, לא מה שאני אוהבת), אלא משהו לבית. אפשר להביא עציץ, שאותו רואים בביקור הבא נבול או יבש. או זר פרחים שמצטרף לעוד חמישה זרים נוספים ונוחת אחר כבוד בדלי כי כבר אין מספיק אגרטלים. או סט נוסף של צלחות שיצטרף לאלה שכבר מעלים אבק בארונות.

אז שכל אחד יקנה למטבח ולבית מה שמתאים לו, ולא ייאלץ להראות לצד השני בכל ביקור שהמגש הכתום המעוטר בפרחים סגולים נמצא באמת בשימוש, ולא נשלף מהבודיעם רק לקראת הביקור.

אבל הכי גרוע מבחינתי בכל נושא המתנות הוא חשבון המכולת, עליו אני שומעת מחברות שלי. ההתחשבנות: הוא הביא לי ככה, אני צריכה להביא משהו באותה איכות או רמה. הם הביאו פעמיים, אני גם צריכה פעמיים. איך זה שהם הביאו בלנדר, ואת הבאת רק קומקום למיים. ואם בפעם הקודמת אלה היו כוסות למיים, אז בפעם הבאה אלה יהיו כוסות למיץ. למה הזר שלו כזה קטן, בעוד אני הבאתי כזה זר ענק ומושקע. למה להורים שלך הבאת מתנה במאה שקלים, ולהורים שלי רק בשמונים?

אלה חשבונות שהורסים יחסים. הורסים משפחות. מכניסים למערכת היחסים אלמנט מיותר של תחרות, קינאה וביזבוז מיותר של משאבי כסף וזמן.

כאמור, החגים והארועים המשפחתיים זרמו על מי מנוחות. בתחום הזה לפחות, לא היו שום קילקולים במשפחה, שום סיכסוכים ובלגנים. עד שנשברה המשוואה. בראש השנה לפני שנתיים, הגיעה גיסתי לארוע עם ערימת שקיות וקופסאות. מתנה לכל אחד, מעל עשרים מתנות. כמה מהן היו מאוד מוצלחות, כמה נשארו ללא שימוש. כולם אמרו יפה תודה והיו מאוד נבוכים. כשהדבר חזר על עצמו גם במפגש המשפחתי הבא, לקחתי אותה לשיחה.

כמה מילים על גיסתי, בת זוגו של אחי: היא אשה נהדרת. חכמה וחמה. חברה טובה, כנה, מעניינת ונשמה טובה. אני מתה עליה. רק נקודת תורפה אחת יש לה. היא אוהבת לקנות. אהבה שהביאה את המשפחה הקטנה שלה למצב קבוע של אוברדרפט ענק בבנק, ואת אחי להתרוצץ בין הבנקים ובין בני המשפחה בנסיון נואש לעמוד בחובות תוך גילגול הלוואות מאחד לשני. זאת לא רק שמלה מיוחדת או זוג נעליים משגע שהיא חושקת בהם, זאת תאווה בלתי פוסקת לגיהוץ כרטיס האשראי. התמכרות.

לפני כמה שנים, על סף פשיטת רגל, היא הסכימה לתנאים חדשים שכללו ביטול חשבון הבנק שלה, ביטול כרטיסי האשראי והסתפקות בהקצאת מזומן שבועית להוצאות הבית. כתוצאה מזה, המצב הכלכלי שלהם השתפר פלאים. תוך שלוש שנים הם עמדו על הרגליים. ואז הגיע הקטע הזה של המתנות.

בשיחה בינינו ניסיתי להסביר לה את התפיסה שלי לגבי נושא המתנות במשפחה. ניסיתי לשכנע אותה שעדיף לחזור למצב הקודם של אין-מתנות. הייתה שיחה לא קלה. מה זה לא קלה – קשה קשה. אני יודעת שהדיעה שלי לא הכי מקובלת בחברה. בחגים באמת כולם קונים מתנות, ואם זה מנהג כל כך נפוץ, כנראה שרוב האנשים כן אוהבים את זה, או לפחות מרגישים שזה נחוץ, ואני לא חייבת לאכוף את התפיסות המשונות שלי עליה. היא אמרה שהיא נורא אוהבת לקנות מתנות. לא כדי לקבל אחרות בתמורה, פשוט נהנית מהקנייה שלהן. להסתובב בחנויות, לחשוב על כל אחד מבני המשפחה- מה מתאים לו, מה חסר לו, מה היה גורם לו שמחה. וכן, היא הודתה שזאת הדרך שלה לספק את האהבה שלה לקניות.

התחבקנו ובכינו, אבל לא שכנעתי אותה.

בפסח כבר היה שינוי: גם אחותי הקטנה קנתה מתנות. לא לכולם, לכל משפחה. התהליך החדש מתחיל להתגלגל.

מחר ראש השנה. לא קניתי מתנות, אפילו לא למשפחה של אחותי, המארחת. אולי עוד אכנע לתהליך החדש ובדרך, בין הפקקים בדרך לאי שם ליד נהלל, אעצור ליד משתלה או מרכז קניות כדי לעמוד בחובה החדשה: חובת המתנות.

**** 

חגשמח ושנה טובה לכולנו