לשם ובחזרה

לפעמים מפתיע איך הגורל או כוח עליון או שילוב של שניהם משנה בבת אחת את החיים. אוקיי, אולי לא בבת אחת, אבל כן באופן דרסטי.

מצד שני, כדי להביא אותי אל אחת השנים הכי נהדרות בחיים שלי, הגורל והכוח העליון היו צריכים קודם לגרום לכשלון של חברה שלי ולהביא אותה (ואותי) לבכי, וזאת כדי שתהיה לי הזדמנות לקפוץ על עגלת ההזדמנויות שחלפה על פניי. (לפעמים אני תוהה כמה כשלונות שלי היו עגלת-ההזדמנות של מישהו אחר, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).

****

אני בצבא, בתחילת הדרך. טירונות. חורף קר במיוחד, אוהלים נטולי חימום, כמובן. כל לילה אני מתעטפת בשלוש שכבות של בגדים, ועדיין הידיים, כפות הרגליים והאף קפואים כל כך שקשה לי להרדם בלילה למרות העייפות, ולהתעורר בבוקר למרות האיום של מסדר הבוקר. אני חיילת משלופרת, מצליחה לאבד כל מה שלא מחובר אלי: כומתה, חגורה, תג, פנקס חוגר, מחסנית ותיק צד.

אם חסר לי משהו, האלרגיה שלי ניזונה מפריחת עצי האקליפטוס שמקיפים את הבסיס, ואני לא מפסיקה להתעטש.

עם אף אדום ורועדת מקור (וגם מפחד) אני עומדת בפני המ"פאית שלי ומבקשת פטור מהמסע שמתוכנן ליום למחרת. הברך שלי כואבת, פציעה ישנה מנפילה מאופניים, אבל אני מתביישת להגיד את זה (אם הייתי אומרת משהו, אולי יכולתי לחסוך לעצמי מאוחר יותר כאבים מיותרים ואישפוז. אבל ראיית הנולד ועמידה על זכויותיי אף פעם לא היו הצד החזק שלי. וחוץ מזה, הייתי גם מפסידה את ההזדמנות שחיכתה לי מעבר לפינה). האלרגיה נראית סיבה מספיק טובה, הרי בגללה ירד לי פרופיל, אף אחד לא יכול להגיד שאני מתחזה או סתם מנסה להתחמק מהמסע.

המ"פאית שלי, נמוכה ממני בראש וחצי, מרימה אלי עיניים כחולות מעוטרות בקו שחור מטושטש. אני חושבת לעצמי שלא הוגן שיש איסור מוחלט לטירוניות להתאפר, בעוד היא מרשה לעצמה להשאיר על עיניה את איפור היום הקודם. אבל לא אומרת לה כלום, רק מחכה לגזר הדין.

"זה לא יעזור לך טוראית שרהלה," היא אומרת בקול כועס. "לא יעזור לך."

"מה לא יעזור לי?" אני מבולבלת. כל מה שהיא צריכה להגיד זה 'כן' או 'לא'. למה ההקדמה הזאת?

"כל ההצגות לא יעזרו לך."  כמו תקליט מקולקל.

"איזה הצגות?" אסור להתווכח עם מ"פאית. היא הסגן של אלוהים. מותר רק להצדיע לה ולהשפיל מבט, אחרת מתחילים טירטורים. אבל אני מתקוממת. היא מאשימה אותי במשהו שאין לי מושג מהו.

היא כבר ממש רותחת. אני בעמידת דום מתוחה והאף מתחיל לטפטף. אניחייבת להוציא טישיו אחרת אראה כמו ילד בגנון, אבל לא יודעת אם מותר לי להפסיק את עמידת הדום ולהכניס יד לכיס. האפצ'י ענק ממוטט את הדום, ואני מנצלת את ההזדמנות לשלוף את הטישיו מהכיס ולנשוף לתוכו בקולי קולות.

"כל ההצגות שלך לא יעזרו." היא כבר צועקת עלי, "את מספר אחת ברשימה, אין יותר טעם למשחקים האלה!"  אני מצדיעה עם גליל הטישיו ביד ובורחת משם, בוכה כל הדרך לאוהל.

*** 

כמה מילים על 'הרשימה', החרב המונפת מעל חברי הגרעין, כל גרעין. זוהי רשימת האחוזים שעל הגרעין להפריש לפיקוד, אותם אומללים שנאלצים לעזוב את המסלול הנינוח של הנח"ל כדי לעבור למסלול פיקוד, אותם שנשארים תקועים לנצח במחנה 80 , עוברים עוד טירונות ועוד טירונות ועוד טירונות, כשהמוצא היחיד הוא קורס קצינים, וזאת רק כדי לחזור שוב למחנה 80 ולעבור עוד טירונות ועוד טירונות.

ככה לפחות זה נתפס אז בעיניי.

למרות זאת, היחס ל'רשימה' היה אמביוולנטי. מצד אחד, אם הצבא מכניס לשם את שמך, זה סוג של אות הערכה. אחרי חודש וחצי טירונות, הצבא חושב שמכל חברי הגרעין, אתה הכי טוב. מצד שני, אלה שמגיעים לנח"ל הם לא בדיוק חיילים מורעלים על חיי צבא, וקורס מכ"ים לא נתפס כפסגת השאיפות; מה עוד, שהיציאה לפיקוד מנתקת את הבנאדם מהגרעין, לתמיד.

כדי להיות הוגנים כלפי הגרעין, ברשימה היו תמיד יותר שמות מהנחוץ. הגרעין שלנו היה אמור לתת ארבעה חיילים לפיקוד, לכן הרשימה כללה שבעה שמות. הרשימה הסופית נקבעה בהצבעה גלויה של כל חברי הגרעין. להצבעה הזאת היו כללים נוקשים: אם הגרעין הסכים למספר 1 ברשימה, ניתן היה לבחור שלושה מתוך שאר המועמדים. אם מספר 1  לא נבחר, לא היתה ברירה, השמות במקומות 2-5 היו אלה שנמסרו לצבא, בלי אפשרות לתימרונים.

מאחר ואחוזי פיקוד הוציאו מהגרעין את הכוחות הטובים ביותר שלו, ניהל הגרעין מאבק על קיומו. המאבק הזה כלל בריתות והסכמים בין המועמדים המשוערים לבין שאר חברי הגרעין. מתחילת הטירונות רצו הימורים על השמות, והמועמדים דאגו לשריין לעצמם את קולות החברים שישאירו אותם בגרעין. ההצבעה היתה הפגנת כוח של בעלי ההשפעה בגרעין.

השם שלי היה מחוץ להימורים. אף אחד, ואני בראש, לא העלה על דעתו שהשם שלי יגיע לרשימה. עם כאריזמה של כרובית וביטחון עצמי שעבר בידיים מורמות מתחת לכל דלת, לא היה שום סיכוי שאגיע לפיקוד. ככה לפחות חשבתי. לא היו לי קואליציות והסכמים עם אף אחד מחברי הגרעין, למעשה, הייתי בשוליים, כמעט רואה ואינה נראית. הסיכוי שבשבילי יוותרו על זכות הבחירה היה אפסי.

הרשימה עצמה הייתה חסויה עד לרגע ההצבעה, (שבוע לפני סיום הטירונות), כך שההדלפה של המ"פאית היתה חריגה מהכללים המקובלים, אבל הצילה אותי ממה שנתפס אז בעיניי כגורל איום ונורא.

בדיעבד, אחרי שהצלחתי לתמרן ולקבל חסינות מפני רשימת הפיקוד, הארוע קיבל פרופורציות אחרות. המ"פאית הגמדית כחולת העיניים נתנה לי אישור שאני שווה, לא סתם שווה, אלא הכי מכולם. לקח לי זמן לסנן את המידע הזה מתוך האיום שריחף עלי. בתקופה ההיא הייתי בטוחה שאני טיפשה, חסרת ערך ולא יוצלחית. העובדה שהיו אנשים (כאמור, סגנית אלוהים וסגניותיה) שחשבו שאני מתאימה למסלול פיקוד, בילבלה אותי. זה לא התאים לתדמית שלי על עצמי, לא התאים למה שחשבתי שכולם חושבים עלי. היה לי ברור שהם טועים בגדול, אבל הטעות הזאת הוסיפה לי מילימטר לאגו - וזאת הייתה קפיצה של מאה אחוזים לפחות.

מה שמגוחך בכל הארוע ההוא היה שהמ"פאית באמת פיספסה נקודה מהותית: לא שיחקתי אותה ליימכית כדי שיורידו אותי מהרשימה, באמת הייתי כזאת.

(המשך יבוא)