לשם ובחזרה

יומיים אחרי הבשורה הקשה של המ"פאית, התקיימו ראיונות לתפקיד של הדרכה בתנועה*.

לא הגשתי מועמדות לתפקיד, היה ברור לי שלעולם לא אצליח להבחר (לא שזה היה חריג. תמיד הייתי בטוחה שלא אצליח להבחר לשום דבר). התפקיד נראה גדול עלי בעשר מידות לפחות. כשהייתי חניכה בתנועת הנוער, הקומונרים**  היו דמויות נערצות, מודלים לחיקוי; לא הייתי אפילו מסוגלת לדמיין את עצמי חלק מאותה קבוצה נבחרת.

גרוע מזה- סחבתי איתי טראומה מהדרכה בתנועה, טראומת "כיפאק היי"*** . הפאדיחה הייתה כל כך גדולה, שהייתי בטוחה שאם אגיע לקן של התנועה כמה עשורים מאוחר יותר ואספר שפעם הייתי שם חניכה, השומע יקמט את מצחו וישאל אם זה היה לפני ה"כיפאק" או לאחריו.

וכך היה המעשה: במשך שלוש שנים הייתי מד"צית (מדריכה צעירה), בעיקר בגלל סינדרום לא-נעים-לי: ביקשו ממני, ולא היה לי נעים לסרב, לכן כשהייתי בכיתות ט'-י"א, הדרכתי פעמיים בשבוע קבוצות בשכבה הצעירה.

באחד הימים היתה תחרות ספורט בין כל הקבוצות הצעירות בקן, והקבוצה שלי זכתה במקום הראשון. כשהרכזת הודיעה על הזכייה קפצתי ממקומי בהתלהבות, פניתי אל הקבוצה וצעקתי אליהם 'כיפאק', בציפייה ל'היי' אדיר כתשובה. הם רק בהו בי. צעקתי שוב (אולי לא שמעו טוב, משום מה), הפעם קיבלתי בתשובה רק כיחכוח נבוך של כמה מהחניכים. כבר כתבתי קודם: כריזמה של כרובית; הזאטוטים ידעו יפה מאוד למי עונים כשצועקים להם כיפאק, ולמי אין טעם להגיב. רציתי שהאדמה תבלע אותי במקום, אבל במקום זה, שמעתי היטב את הציחקוקים של המדריכים האחרים.

אחר כך כבר לא חזרתי להדריך. הייתי בטוחה שכל השכונה שמעה על צעקת הכיפאק המביכה שלי, שלא להזכיר את כל החניכים בקן.

העדפתי לקבור עמוק את הזיכרון המביש. לא סיפרתי לאף אחד בגרעין על הנסיון שהיה לי בהדרכה. האפשרות לשיחזור הפאדיחה, הפעם כקומונרית, נראתה לי מעוררת חלחלה.

הראיונות לתפקיד התקיימו בהפסקת צהריים, המועמדים שנבחרו על ידי הגרעין הלכו לצריפים שבקצה המחנה, שם היו נציגי תנועות הנוער. אני ישבתי מדוכאת באוהל. התחרטתי על כך ששבועיים קודם לכן סירבתי להצעת נישואין של החבר שלי דאז, ז'אן-פול. אחרי כמעט חצי שנה שבה עשה סטאז' כמתנדב במפעל קיבוצי, הוא צריך היה לחזור לצרפת להשלים את לימודי ההנדסה שלו. ז'אן-פול היה פציפיסט; העובדה שהייתי חיילת נראתה לו מרגיזה ומיותרת, והוא הציע שנתחתן וניסע לאחוזה של הוריו בצרפת. בתמונות שהראה לי היו גבעות ירוקות שהקיפו שדרות עצי ערמונים; אלה הובילו אל בית-אחוזה ענק, מכוסה בשיחי ורדים מטפסים. האנטיתזה של מחנה 80.

אמנם הייתי מאוהבת בו עד מעל האזניים, אבל לא הייתי מוכנה לוותר על השירות הצבאי. השתמטות או שיחרור משירות צבאי נראתה אז בעיניי כפשע לא יכופר, מעשה שאין להעלותו על הדעת, אפילו לא למען האהבה. רציתי שיחכה לי שנתיים; ואילו הוא לא הצליח להבין איך הייתי מוכנה לוותר על הזוגיות שלנו בשביל רעיון מיליטריסטי כל כך. נפרדנו בשברון לב הדדי (שהפך לזעם כשנודע לו, שנתיים מאוחר יותר, שנישאתי לגרשון, שנוא נפשו).

בחזרה להפסקת הצהריים בטירונות. ישבתי באוהל והסתכלתי בעיניים דומעות על תמונה של ז'אן-פול יושב על עץ בחזית בית האחוזה, כשלאוהל נכנסה חברת גרעין, החברה הכי טובה שלי. גם היא אחזה בטישיו ובכתה מכל הלב. הזלנו קצת דמעות בצוותא, וכשנרגעה סיפרה לי שנציגי תנועת הנוער פסלו אותה ושני חברים נוספים מהרשימה שהוגשה על ידי הגרעין. חישוב לא מסובך העלה שרק שניים התקבלו. הגרעין היה במינוס של קומונר אחד. לא התעכבתי להמשיך ולחשוב. סביר להניח שאם הייתי עושה את זה, הייתי נשארת במקומי וממשיכה ליבב. זינקתי מהמיטה ורצתי לעבר הצריפים שבקצה המחנה.

הגעתי כששלושת המראיינים כבר עמדו ליד הדלת, ועמדו לנעול אותה.

"אני רוצה להתראיין!" אמרתי בהתרגשות.

"את ברשימה?"

"לא."

"אי אפשר. צריך מועמדות חתומה על ידי מזכירות הגרעין."

בדרך כלל הייתי כל כך ביישנית שהספיק לי צל של סירוב כדי לסגת בעיניים מושפלות ולמלמל התנצלות על עצם קיומי. זה מה שרציתי לעשות, אבל בצעד של יאוש חסמתי את דרכו של מי שנראה לי הכי סימפטי, "אני חברה במועצת גרעינים ארצית, וגם במועצת שמיניות ארצית," הצהרתי.

לא שיקרתי, באמת הייתי חברה בשני הגופים המכובדים הנ"ל. רק לא סיפרתי להם איך הגעתי לקריירה ציבורית כה מרשימה: התחלתי בשישית. רכזת הקן נכנסה ל"פעולה" של הקבוצה. היינו בסך הכל עשרה חניכים. "מי רוצה להיות נציג הקן למועצת שישיות מחוזית?" שאלה. אף אחד לא זז. היא הסתכלה עלינו וחיכתה. שתקנו. אחרי כמה דקות כאלה, פנתה לכל אחד מאיתנו: "שלמה, אולי אתה? רחלי אולי את? בועז אולי אתה רוצה? דני אולי בכל זאת? שרהלה, מה איתך?"

ריחמתי עליה. היא נראתה כל כך אומללה. עם כל סירוב פניה הלכו והתארכו. התנודבתי.

הלכתי למועצת שישיות המחוזית. היו שם דיונים, ואני הרמתי והורדתי ידיים בהצבעות שונות. אולי גם אמרתי משהו, אבל סביר להניח שלא. באחת הישיבות, רכז המחוז הביט ביושבים סביב השולחן. "מי רוצה להיות נציג המחוז במועצת שישיות ארצית?" אף אחד לא הרים יד. "אולי בכל זאת? מישהו?". היתה שתיקה לא נוחה. כל אחד בהה בנקודה כלשהי, רחוקה מעיניו המחפשות של הרכז. גם הוא פתח בסבב: "חיים? יוסי? דפנה? רינת? שרהלה?" שוב הרגשתי לא-נעים לראות את האכזבה על פניו של המסכן, והנהנתי. ככה נבחרתי למועצת שישיות ארצית. גם שם ישבתי בשקט והרמתי או הורדתי ידיים להצבעות על החלטות שאני לא זוכרת מהן כלום.

בכוח האנרציה המשכתי לייצג את המחוז גם בשנה שלאחר מכן במועצת שביעיות, ואחר כך במועצת שמיניות ובמועצת גרעינים ארצית. התרומה היחידה שלי הייתה נאום נלהב בזכות גרעינים עירוניים לעיירות פיתוח. כולם הקשיבו בפיות פעורים. בתום הנאום פנה אלי הרכז ואמר שללא ספק היה לי משהו מאוד חשוב להגיד, אבל דיברתי כל כך מהר שאי אפשר היה להבין אף מילה.

תרומתי האפסית לקידום התנועה נעלמה למזלי מעיניהם של המראיינים, והם היו מוכנים לחזור אל השולחן ולראיין אותי. בסיוע עיטושים שהבליעו את רוב דבריי, השתכנעו השלושה שאכן אני מועמדת ראויה, ורשמו את שמי כנציגת הגרעין ליציאה לחל"ת.

יצאתי מהפח של רשימת הפיקוד רק כדי להכנס אל הפחת של הכיפאק-היי. עדיין הייתה לי חצי שנה של היאחזות עד היציאה לחל"ת; קיוויתי שמשהו יקרה, אולי הפריץ ישכח או שהסוס יתחיל לדבר עברית. אבל זה לא קרה, וכעבור חצי שנה של חפירת בורות בהיאחזות התייצבתי אחוזת חיל ורעדה בפני שנת ההדרכה, שנה שבה - כנגד כל הסיכויים - הפכתי לאגדה (בדויה ברובה) בעודי בחיי.

********************************

* גם כאן מדובר באחוזים שעל הגרעין להפריש, הפעם לטובת תנועת הנוער. שלא כמו בפיקוד,  התפקיד נחשב לצ'ופר: שנת חל"ת (חופשה ללא תשלום מהצבא, ללא מדים), ומגורים בקומונות שעליהן רצו שמועות מסעירות. לאחר שנה, החל"תניק חזר אל הגרעין להשלמת השירות.

תהליך הבחירה היה שונה- חברי הגרעין הם אלה שבחרו את המועמדים. כל מה שהתנועה יכלה לעשות, היה לאשר שלושה שמות מתוך החמישה שהגרעין הציע.

והפאנץ': מסיבות היסטוריות - כל מי שהתקבל להדרכה, קיבל חסינות מפני רשימת הפיקוד.

** קומונרים: מדריכים בוגרים בתנועת הנוער. רובם קיבוצניקים ב"שנת שירות" (בהתנדבות) לפני או אחרי השירות הצבאי, וכן נח"לאים, חברי גרעינים. הכינוי שלהם נגזר מהעובדה שהם מתגוררים בדירות בהן מתקיימים חיי קומונה, כלומר חיי שיתוף

*** כיפאק היי (למי שלא היה בתנועה): המדריך צועק 'כיפאק' והקבוצה עונה אחריו 'היי'. שלוש פעמים. ככל ששאגת ה'היי' קולנית יותר, כך מטפסת גם הגאווה הקבוצתית

תוספת עריכה - לעניין הפריץ והסוס המדבר (ותודה לפארה ששאלה)

זאת וריאציה על בדיחה די מוכרת שהולכת ככה: בעיירה קטנה פנה הפריץ אל היהודים ודרש מהם שילמדו את הסוס שלו לדבר. היהודים נבהלו ונלחצו, ניסו לשכנע את הפריץ שזה בלתי אפשרי. אבל הפריץ הודיע שאם היהודים לא מלמדים את הסוס שלו לדבר, הוא מגרש את כולם. אז הלך מוישה אל הפריץ והודיע לו שהוא ילמד את הסוס לדבר, אבל זה ייקח שנתיים. היהודים האחרים לא הבינו: איך אתה מבטיח כזה דבר, הרי זה בלתי אפשרי? יש לנו שנתיים לחיות כאן בשקט, ענה מוישה, בינתיים- לכו תדעו מה יקרה. או שהפריץ ימות או שהסוס ימות.