אין בפוסט הזה תשובה לשאלה מאיין הגיעה התדמית שדבקה בי. בכל מקרה, נודע לי עליה רק בדיעבד, כך שלא הספקתי ליהנות ממנה כשהייתי שם. בפועל, הרגשתי רוב הזמן תיסכול וחוסר אונים. בטענות יכולתי לבוא רק אל עצמי, אני בחרתי במקום הזה במו פי, בעזרתו של רכז המחוז, צדיק בדורו שידע היטב את נפש צאנו, בקרו ובהמתו.
הרכז הנ"ל היה טיפוס קטן קומה. שיערו הפרוע התחבר לזקן מדובלל שהתמזג בפרווה שכיסתה את כתפיו וצווארו. מתוך הפנים השעירים הציצו שיניים ענקיות במה שאמור היה להיות חיוך רחב. המצח הנמוך והעיניים הקטנות השלימו את התמונה של החוליה החסרה בשרשרת האבולוציה של דרווין. הוא ישב בנוחות כסא שאיים לקרוס עם כל תנועה שלו וכך אמר: "יש לנו שני מקומות שבהם חסרים קומונרים. אני אספר לך על כל אחד מהם, ואת תבחרי איפה את רוצה להיות, בסדר?"
מאוד התרגשתי מהנדיבות הזאת, וכל מה שיכולתי לעשות היה להנהן נמרצות, בנסיון להיראות ראויה לאמון שנתן בי.
הוא המשיך: "הקן הראשון נמצא בגבעת-סנוביאדה. זה קן מאוד ותיק ומבוסס, יש בו הרבה חניכים וכולם באים לפעילויות ולטיולים. כל מה שצריך לעשות שם זה להמשיך את מה שהתחילו לפנייך. יש שם ארבעה קומונרים כרגע, את תהיי החמישית. בטח תקבלי קבוצות שכבר עובדות יפה, כל החניכים יגיעו עם חולצת תנועה ויתנהגו למופת. אבל בינינו (מוריד את קולו ללחישה כמעט, מעיף מבט לעבר הדלת, כאילו מצפה שהקומיסרים יפרצו פנימה לשמע דבריו), מה יקרה אם נסגור שם את הקן? מקסימום החניכים ילכו לתנועת נוער אחרת או לחוגים. לא נעים להגיד, אנחנו די מיותרים שם, משעשעים ילדי עשירים, זה הכל. (שתיקה ארוכה. העיניים הקטנות מביטות בי בחומרה. הראש מתנדנד בתוך ים השיער בקצב היפנוטי. נשימה עמוקה וארוכה לפני שממשיך). מצד שני, יש את הקן בגבעת הצווארון-הכחול. זה סיפור אחר לגמרי. אולי שמעת סיפורים על המקום הזה? מאז שסגרו לפני כמה שנים את המפעל המקומי, חלק גדול מהתושבים מובטלים. הילדים מסתובבים ברחובות, להורים אין כסף להעסיק אותם בשעות אחר הצהריים. בלי תנועת נוער – הילדים עלולים להידרדר לאלימות ולפשע. הבעיה היא שהקן לא מתפקד כבר שלוש שנים. היו שם מדריכים שכירים (העווית בוז קלה. מדריכים שכירים נמצאים בתחתית הסולם המעמדי), אבל לא הצליחו להרים את הקן. אחד מהם מעל בקופת הקן והשאיר אותה ריקה לגמרי. עד היום מנסים למצוא אותו. כרגע אין שם חניכים, אין פעילות, אין שום דבר.
אז במה את בוחרת?"
נו. במה כבר יכולתי לבחור אחרי נאום כזה?
כשהגעתי אל הקן וראיתי את הזוהמה וההזנחה, לא היה לי לאן לסגת. לגבעת-סנוביאדה כבר הגיעה קומונרית חדשה והיא השתלבה מצויין בצוות הידידותי והחם של הקן. אני נשארתי עם חבורת נערים חשדנית, שליוותה אותי בסיור החפיפה שערך לי המדריך השכיר. הם גיחכו כשהציג אותי בתור הקומונרית החדשה, אבל הבטיחו לי להגיע לפעילות בקן ביום שישי הקרוב.
לקראת הפעילות הראשונה שלי בקן, עבדתי יומיים כדי להכין מסיבה שתתאים לקבוצה רב-גילאית. הכנתי משחקי חברה, קלטות ריקודי-עם ואפילו קלטת עם מוזיקת דיסקו לסיום הערב. הגעתי שעה לפני המועד שקבענו. הדלקתי את האורות וניקיתי את אולם הכניסה; תליתי קישוטים ובלונים וחיכיתי. בשעה היעודה לא היה שם אף אחד. אחרי חצי שעה התחילו להגיע הראשונים. הם הסתובבו בחדרים, עישנו סיגריות והתעלמו מהנסיונות שלי ליישם את מה שלמדתי בקורס הקומונרים. אחרי שעה וחצי היתה שם כבר כל החבורה, 12 בסך הכל.
"אנחנו מוכנים," הודיע לי אחד מהם, "בואו נצא."
"נצא לאן?" לא הבנתי למה הם רוצים לצאת אם הרגע הם הגיעו, ולמה אף אחד לא מעוניין במשחקים שהכנתי.
"להרביץ מכות לשמו"צניקים ולבית"רים." ענה לי ג'ינג'י אחד בסבלנות. "זה מה שאנחנו עושים בימי שישי. ולפעמים גם בימים אחרים."
"על גופתי המתה!" הכרזתי וחסמתי את הפתח.
הג'ינג'י ניגש אלי ואמר לי בשקט בשקט: "יותר טוב שלא תגידי כאלה דברים, יש כאן כמה חבר'ה שיבינו את זה לא נכון. עכשיו תשמעי, אם אנחנו לא מרביצים להם, הם ירביצו לנו ראשונים, ואז זה יוריד את הכבוד של התנועה שלנו. את מבינה?"
ניסיתי נימוקים מוסריים-דידקטיים-עקרוניים-אידיאולוגים. הם בינתיים הסתבבו בחדר ותלשו את הבלונים והקישוטים. כשסיימו, קפצו מהחלון והלכו. יחד איתם נעלם גם הטייפ. לפחות הם הפגינו רוח תנועתית למופת ולקחו את הקלטת של ריקודי העם, ולא את הדיסקו.
ישבתי על המדרגה בכניסה לקן ובכיתי. הכי הרבה רציתי להסתלק משם ולא לחזור לעולם, אבל ידעתי שאם אני נשארת, אני הולכת לשנות כמה דברים.
זאת הייתה הפעם האחרונה בה נערכו קרבות יום-שישי בין תנועות הנוער ביישוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
