לשם ובחזרה

בכל משפחה יש סיפורים שהופכים להגדות מכוננות, עליהן חוזרים בכל ארוע וכינוס. בסיפורים האלה יש מסרים שאמורים לעבור בירושה אל הדורות הבאים, ערכים ועקרונות שנתפסים כרכוש המשפחה.

גם לנו יש הגדה משפחתית כזאת, אתמול היא נשרטה.

ההורים שלי הם אנשים שממגנטים אליהם כל מחלה שחולפת בסביבה. ברזומה המשותף יש להם התקפי לב, ניתוחי מעקפים וצינתורים, סכרת, גידול במוח, אוסטאופורוזיס, מחלות פרקים, מחלת ריאה, קטרקטים בעיין, צניחת רחם, גידולים בפרוסטטה, כלי דם שבירים, ועוד כהנה וכהנה. (אחלה גנטיקה הם מעבירים לי, חיים מרתקים מצפים לי במסדרונות קופות ובתי חולים). כל אלה מכלים כרבע מההכנסה החודשית שלהם. ישנן עוד תרופות שהיו יכולות להקל עליהם, אבל הם לא רוכשים אותן. עניין של תקציב.

הם מתגוררים בבית מתפורר בבאר שבע ומחזיקים במכונית קאיה ישנה. חס וחלילה לא סובלים מחרפת רעב, רק חיים בצניעות וצופים בחרדה לאפשרות שיום אחד לא יוכלו לתפקד ויזדקקו לעזרה צמודה. לזה כבר לא יספיק להם הכסף. הם אנשים גאים, ומתסכל אותם לחשוב על היום יזדקקו לתמיכה כספית של הילדים, בלית ברירה.

הכל יכול היה להיות אחרת.

לפני כעשרים שנים, אבא שלי עבד במשך שש שנים בוונצואלה ובקולומביה. הוא היה מהנדס בניין שפיקח על פרוייקטים גדולים עבור חברת בנייה ישראלית ידועה. מכאן, תנאי השכר נראו לו נהדרים. מה עוד, שכל אלה שחזרו מפרוייקטים דומים, הפכו עשירים: קנו וילות מפוארות ברמת השרון ופנטהאוזים בצפון תל אביב, הסתובבו עם מכוניות יקרות והפגינו אורח חיים חסר כל דאגות כלכליות.

כשהגיעו לשם הסתבר שהמשכורת האטרקטיבית בסך הכל מאפשרת לחיות בנוחות, לא יותר מזה. יוקר המחייה שאב אליו את רוב המשכורת, אפילו לחסוך אי אפשר היה. אז מאיין הכסף הגדול?

את התשובה קיבל כמעט מייד: קבלן השלד המקומי נכנס אליו והודיע שאת המאה אלף דולר הוא כבר שילם למהנדס הקודם, זה שחזר לארץ בגלל התקף לב, הוא היה מוכן להשבע בכך ולהביא עדים. אבא שלי, מזועזע לגמרי, זרק אותו מהמשרד ורץ למנהל שמעליו. זה אמר לו להתעלם ולהמשיך בעבודתו.

זמן לא ארוך לאחר מכן, הגיעו אליו למשרד נציגי כמה חברות אינסטלציה. כל אחת מהן הציעה סכומים שנעו בין 2%-5% מגובה החוזה + הטבות נדיבות. שוב הוא רץ למנהל, וזה שוב הציע לו להתעלם.

אחרי חצי שנה, הבין אבא שלי את השיטה: בכל פעם שהיה מכרז, הוצעו לו סכומי שוחד נדיבים. זאת הייתה שיטת העבודה, כולם השתתפו במשחק. חוץ ממנו. הוא דחה את ההצעות ובחר אך ורק על פי פרמטרים מקצועיים. עד מהרה יצא לו שם של טיפוס בלתי ניתן לשיחוד, או בלשון הישראלים שעבדו שם: פרייאר ואידיוט.

במשך שש השנים הוא דחה הצעות שוחד בסך כולל של כחצי מליון דולר. הבניינים שניבנו תחת פיקוחו היו באיכות גבוהה מהמקובל. חברת הבנייה חסכה מליונים בזכות החוזים המשתלמים שהשיג עבורה על פי קריטריונים ענייניים ולא על פי גובה השוחד ששולם.

אבל יותר מהכל- אבא שלי היה נורא גאה בנקיון כפיו. אני שלם עם עצמי, היה מכריז בכל פעם שהנושא עלה. הוא התייחס בבוז למהנדסים אחרים שחזרו עם חשבונות בנק מנופחים. חזר והצהיר שעדיף שם טוב ומצפון נקי מאשר ערימת דולרים בחשבון בנק באמריקה. בנקודה הזאת בני המשפחה מהנהנים נמרצות, ומישהו מזכיר איך אבא שלי הוזמן להיות בורר בסכסוך שכנים ארוך שנים, ואיך בזכות השמהטוב שלו כולם מכבדים אותו.

כאמור, הגדה משפחתית.

אתמול הסתובבתי עם אבא שלי במשך כמה שעות לסידורים. הוא עומד לעבור ניתוח בקרוב ופוחד שלא יתעורר ממנו. נתן לי זכות חתימה בחשבונות שלו, הראה לי מה יש בחשבונות האלה. לא הרבה. כמעט כלום.

כשיצאנו מסניף הבנק, עברנו ליד חנות צעצועים. בואי, אמר לקטנה שלי שליוותה אותנו, התנהגת כל כך יפה, תבחרי לך בובה. אחרי סקירה מדוקדקת של המדפים, בחרה באחת שעלתה יותר ממאה שקלים. אבא שלי החוויר. הנה, הנה, גימגם והצביע לעבר מדף המבצעים, הנה, תבחרי מכאן. היא עיקמה קצת את הפרצוף ובחרה בובה חמודה בעשרים וחמישה שקלים, לא עשתה מזה עניין. מי צריך את הבובות היקרות האלה, אמרתי בקול רם מדי, כולן אותו הדבר, סתם מותג אופנתי. אבל הכתפיים שלו התכופפו. היה יכול להיות אחרת, אמר כשיצאנו משם. מה נתן לי השם הטוב שלי? המצפון הנקי? אני כבר לא מדבר על הבובה, אלא על זה שלא יכולתי לעזור לכם, הילדים שלי, כמעט בכלום; שאני לא יכול לפנק את הנכדים שלי; שאני מת מפחד ממה יהיה איתנו גם אם הניתוח יצליח...

אין מוסר השכל.