אחרי המסיבה חזרתי לקומונה מדוכאת מכל מה שקרה. אם היה חסר לי משהו- באותה שבת גרשון ואני רבנו ונפרדנו. ריחמתי על עצמי והסתגרתי בחדר. קינאתי בכל הקומונרים שיצאו לפעולות-שבת בקינים שלהם, בעוד שלי לא היה עדיין לאן ללכת. ניקיתי את הקומונה (דבר שנעשה אחר כך בתדירות של אחת לכמה חודשים), וכשסיימתי ישבתי על הספה המסמורטטת בסלון וניגנתי** בחלילית. שני הקומונרים מהקן הקרוב חזרו ראשונים. אחד הביא גיטרה, השני מפוחית, והם הצטרפו אלי. הרביעי הגיע מאוחר יותר, הביא סיר וכפות לתופף עליו וקול צרוד וחם. ישבנו ככה עד השעות הקטנות של הלילה. מנגנים ושרים בקולי קולות.
היו עוד ערבים כאלה בקומונה, אבל הפעם הראשונה הזאת היתה קבלת הפנים היפה ביותר שזכיתי לה אי פעם.
בבוקר, כשהתעוררתי בעיניים טרוטות ובגרון ניחר, החלטתי שהבעיה של המכות היא לא רק שלי, אלא גם של תנועות הנוער האחרות ביישוב. לבשתי את החולצה הכחולה ונסעתי אל הקן שלי, מרחק שעה נסיעה באוטובוס. הסתובבתי וחיפשתי את הקומונות האחרות. מצאתי את זאת של השומר הצעיר ודפקתי בדלת. הייתי נחושה לסגור עניינים עם הקומונרים שלהם – לא להניח להם להתחמק מאחריות לבילוי המקובל בימי שישי.
כשהדלת נפתחה, שכחתי כל מה שתיכננתי להגיד. מולי, בגופיית עבודה אפורה עמד בראד פיט, רק גבוה ורחב יותר. עברתי מייד לנוהל-חתיכים שכלל עמידת בול עץ, עיניים לטושות ומחיקה טוטלית של הזיכרון וכושר הדיבור. בראד גם הוא לטש בי עיניים, יותר נכון בשרוך שקישט את החולצה הכחולה, שרוך שסימן אותי מייד כאוייבת העם השמו"צניקי.
נדמה לי שהוא התעשת ראשון והזמין אותי פנימה. ברור לי לגמרי שאני לא הייתי נכנסת בלי הזמנה מפורשת שלו, מה עוד שרגליי סרבו לנוע למרות הפקודות הנואשות ששידרתי אליהן. רק אחרי שהמוח הרציונלי, זה שבדרך כלל מושבת בארועים כגון אלו, התעורר לתחייה מתישהו והזכיר לי שהגעתי לשם כנציגת תנועתנו המפוארת, ובכלל היה איזה עניין של מכות ברקע, הצלחתי להתניע את הגוף הסרבן ולהתקדם לעבר טריטורית האויב.
בראד התגלה כחל"תניק מנומס ונעים הליכות מקיבוץ דרומי. אחרי חצי שעה שבה ליעלעתי וגמגמתי מילים חסרות פשר, הצליח להבין את מטרת הביקור. רק אחרי שעה המוח קשה התפיסה שלי קלט שאני לא נמצאת שם בגלל עצמי, אלא רק כדמות סמלית שמאחוריה ניצבים בגאווה מאות קינים, ושאורך האף, גודל הציצי והגובה המביך שלי הם בכלל לא פרמטר במשא ומתן הזה. מאותו רגע התחיל דיון רציני שהניב תכנית דו-שלבית:
שלב א' – נלך לבושים במחלצות הכחולות ביום שישי אל בית הספר, נעבור ביחד בין הכיתות, נזמין את התלמידים לבוא לתנועת הנוער, אבל נסביר שאנחנו נגד מכות.
שלב ב' – נארגן בימי שישי פעילות מקבילה בשעות זהות, כך שלחניכים לא תהיה אפשרות להפגש. נסיים בהפרש של חצי שעה, ומי שמסיים ראשון, ילווה את החניכים למרכז שכונתי א', ומשם יפזר אותם לבתים. השני ילווה את החניכים למרכז שכונתי ב' וידאג לפיזור מכיוון אחר.
אחרי שהתמוגגנו מהתכנית שלנו, נזכרנו שיש גם את הבית"ריסטים. בראד לבש את החולצה הכחולה שלו (מה שעזר לי להחזיר לעצמי קצת את הנשימה), ויצאנו לעבר הקומונה שלהם. דפקנו בדלת ואפילו הצצנו בחלונות, אבל היא הייתה שוממת. הלכנו למרכז לאכול גלידה (ולהפגין אחוות תנועות נוער), וסיכמנו שאם החניכים יהיו עסוקים בפעילות בכל קן, בכל מקרה לא יהיה להם זמן ללכת מכות עם הבית"ריסטים. ואם מישהו מהם יחטוף בטעות מכה, אז לא נורא, הרי יום אחד הוא יצביע ליכוד ואז המכות יגיעו לו.
התכנית עבדה כמו שחשבנו. כל אחד מאיתנו הקרין סרט בקן שלו, ואחריו היתה מסיבה. לצורך הפיזור, הודעתי שהבנים חייבים ללוות את הבנות, ויצאנו ביחד לכיוון מרכז ב', משם התפזרו החניכים שאספתי באותו שבוע בזוגות או בשלשות לבתים. התיגרות עם חניכי השמו"צ נפסקו. אני לא יודעת אם היו היתקלויות עם הבית"ריסטים, אבל לא שמעתי תלונות, אז לא שאלתי.
האידיליה בין שתי התנועות הסוציאליסטיות לא החזיקה זמן רב. הפעם הסיבות לא היו אידיאולוגיות, אלא הגיעו עד לחדר המיטות שלי. ושל בראד.
_________________________________________
** כלומר נשפתי לתוכה וזייפתי בכיף
בבלוג זה
בכל הבלוגים
