לשם ובחזרה

הפעילות בקן התחילה לרוץ. עבדתי בשלבים: קודם גיוס שכבת ביניים כדי שיהיו מד"צים (מדריכים צעירים) וההכשרה שלהם. אחר כך הלכתי לבתי הספר כדי לגייס שכבה צעירה, ולבסוף שכבה בוגרת. מתוך החבורה שקידמה את פני, נשארו חמישה פעילים, ביניהם הג'ינג'י שהתגלה כפרוייקטור ממדרגה ראשונה. הייתי זקוקה לאחד כזה, כי תמיד יש לי מלא רעיונות, אבל כשאני מגיעה לביצוע – דברים מתבלבלים לי.

לא הייתי רחוקה מלמעול בכספי החניכים. לא בכוונה כמובן, אבל איכשהו, בכל פעם שחניכים שילמו, הרשימות נעלמו לי. כשקניתי דפדפת עבור הקופה, איבדתי אותה. כשרשמתי על ניירות והכנסתי לתיק בקפידה, הם התעופפו לאנשהו. שלוש פעמים איבדתי את המפתח לקופסת הפח ששימשה כקופה, והשטרות והמטבעות התגלגלו אצלי בתיק. בכל ערב, בדרך לקומונה, הבטחתי לעצמי לאסוף את הניירות, לחפש את הדפדפת התורנית שהלכה לאיבוד, להכין שקית עבור הכסף, אבל לא הצליח לי. אילתרתי כל הזמן- הבאתי את חולצות התנועה, שעבורם שילמו החניכים בלי שיהיה לי מושג למי הן מיועדות. הבאתי אוטובוס לטיול בלי לדעת מי מהחניכים שעלה עליו שילם ומי לא. בסופו של דבר הבנתי שאני צעד אחד לפני הכרזה שיש מעילה נוספת בכספי הקן, והעברתי את כל הרישומים לג'ינג'י. למרות שהיה רק בן  16, הנ"ל התגלה כבנקאי בנשמה. הוא ביקש דפדפת חדשה וסט של מרקרים, וניהל את חשבונות הקן בקפדנות מופתית.

טוב, בסדר, אפסיק לבלבל את המוח עם ענייני כספים. בראד-מותק מעניין יותר.

מדי פעם, כשהלכתי מהקן אל תחנת האוטובוס, נתקלתי בבראד. כלומר, מהרגע שגיליתי שהוא מסתובב על המסלול הזה, דאגתי לללכת דווקא לתחנת האוטובוס המסויימת הזאת, ולא לאף אחת אחרת. הוא היה מלווה אותי למרכז ושם אכלנו גלידה, פטפטנו (כלומר, בעיקר דובבתי אותו כדי לגנוב ממנו רעיונות לפעילות בקן), והפגנו אחוות קומונרים בפני חניכים שהסתובבו במרכז.

כל מפגש איתו היה מורכב משני שלבי תודעה: בראשון, הייתי בטוחה שכל מי שרואה אותנו שואל את עצמו מה פתאום אחד כמוהו מסתובב עם אחת כמוני (כאמור: אף, ציצים, גובה), ומייד הרגשתי כבדת פה, מגושמת, סמוקה וחסרת נשימה. בשני, הייתי מזכירה לעצמי שבמפגש איתו אני רק חולצה כחולה, סמל, אמצעי להשכנת שלום וסוציאליזם, וחזרתי להתנהגות ונשימה נורמליים. אז לא עלה על דעתי שזה מוזר שאני מסוגלת להתנהג באופן טבעי רק כשאני חושבת שלא מתייחסים אלי בתור אני עצמי, או לתהות למה אני מרגישה בטוחה רק תחת חיפוי של תנועת נוער שלמה (זה היה אז, היום אני לא בטוחה שזה לגמרי שונה, אבל זה כבר דיון אחר)

בטח שנדלקתי עליו, אבל גם תחת עינויים אף אחד לא יכול היה לחלץ ממני הודאה. אפילו מעצמי הסתרתי את זה. כשאחת המד"ציות שאלה אותי כבדרך-אגב מה אני חושבת על בראד, עניתי לה שבתור שמו"צניק הוא דוקא בנאדם לא רע. היא עיקמה את הפה ואמרה שאני טועה, ושאני צריכה להזהר לא להדלק עליו. הזדקפתי וממרומי 172 הס"מ שלי אמרתי לה בקול נוזף שלא יפה לשפוט אנשים רק לפי צבע השרוך של החולצה שלהם. היא העיפה בי מבט חשדני והלכה לדרכה. אחר כך הסתבר לי שיש דברים שנערות חכמות בנות שש עשרה מבינות יותר טוב מקומונריות בהכחשה.

כמה ימים מאוחר יותר, גם הג'ינג'י חזר על השאלה. זה כבר הדאיג אותי. הייתי בטוחה שאני מצליחה להעמיד פני אדישה באופן די מוצלח, והשאלות האלה עירערו את הביטחון בכישורי המשחק שלי.

כשמד"צית שלישית פנתה אלי באותו נושא, הפתיל שלי כבר היה קצר. כבלתי אותה לכיסא ועקרתי לה את הציפורניים אחת אחת עד שנשברה וקראה לג'ינג'י שיציל אותה. הוא הגיע בחופזה והם פתחו בויכוח סוער אם בראד התערב עם החניכים שלו שהוא יצליח להשכיב אותי, או רק אמר להם שהוא מת להשכיב אותי. הג'ינג'י היה מוכן להתערב שהגירסה הנכונה היא ההתערבות, המד"צית נשבעה שהחברה הכי טובה שלה, שהיא אחות של מד"צית בשמו"ץ, אמרה לה שהוא לא התערב עם החניכים שלו, וסיפר את זה רק לאחת מהן, והיא סיפרה לכולם, והם אלה שפתחו בהתערבות.

ישבתי שם ובהיתי בהם. לא האמנתי שזה קורה לי, שהחניכים שלי (בינתיים הצטרפו עוד שניים) דנים בסיכוי שמישהו ישכיב אותי או לא. רציתי לצרוח או לבכות או לברוח, שלוש אופציות הגיוניות בתכלית שהיו מחסלות אחת ולתמיד את מעמדי בעיני החניכים. בחרתי באופציה רביעית, זאת שהייתי מתורגלת בה במשך שנים ארוכות בבית: פנים אטומים וחסרי הבעה. בזה הייתי אלופה.

צעדתי לעבר תחנת האוטובוס כמו זומבי. בדרך נתקלתי כמובן בבראד. דחיתי בנימוס את ההצעה לגלידה וברכתי בליבי את אלוהי האוטובוסים שזימן לי אחד כזה באופן מיידי, כך שלא נאלצתי לעמוד זמן רב מדי בקירבתם של בראד והחניכים המצחקקים שלו.

ביום שישי, יומיים מאוחר יותר, הגיע בראד לביקור בקומונה. הקומונה היתה המקלט שלי, חוויה מתקנת למה שבית אמור להיות. חמשת השותפים שלי (בינתיים הצטרפה קומונרית נוספת) היו אנשים שאיתם הרגשתי בטוחה, אהובה ורגועה. אולי זאת היתה ההשראה של רכז המחוז, ההוא שנראה כמו קרוב מדרגה ראשונה של גורילה, והיה יותר אנושי מכל אדם שהכרתי עד אז. נדמה לי שהוא היה בסך הכל בן 27, אבל התנהג כמו אבא קולקטיבי והרעיף עלינו חום וחיבה.

כשבראד עמד בפתח, הרגשתי מטר של חיצי קרח מפלח לי את הלב והבטן. מאחוריי ישבו שאר החבר'ה על הספה והתווכחו בקולי קולות על משהו. בטח ויכוח פוליטי או חברתי, היו לנו הרבה כאלה. הצלחתי להעלות בדל חיוך והזמנתי אותו להצטרף אלינו. חזרתי למקום שלי על הספה; בין האחרים, הרגשתי מוגנת. הוא ישב נבוך על קצה הכסא ולא הוציא מילה.

אחר כך עברנו למטבח, רק בראד ואני. מבעד למחיצה עלו קולות הצחוק והדיבורים שעזרו לי להפשיר את שאריות גושי הקרח שהצטברו לי בגוף. הרגשתי שלווה וידעתי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו משוחחים ככה, שנינו, כאילו ההתערבות אינה מונחת על השולחן בינינו. לא העזתי לומר על זה מילה, לא הייתי מסוגלת. במקום זה, דיברנו על דברים אחרים, לא זוכרת על מה, אבל הנושא הזה לא היה ביניהם, כמו גם השאלה איך הוא יחזור לקומונה שלו, מרחק שעה וחצי הליכה ברגל. לאט לאט השתתקו הקולות בסלון ובשקט שהשתרר בקומונה. נשארנו רק הוא ואני ושקשוק הכפיות בתוך כוסות התה שעל השולחן.

בשלוש לפנות בוקר ידעתי ששובר השיוויון כבר היה כאן והכריע את הכף. קמתי ואמרתי שאני הולכת לישון. אם הוא רוצה- הוא יכול לישון על הספה בסלון. לא חיכיתי לתגובה שלו, הלכתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת. ישבתי על המיטה וחשבתי עליו עומד שם במטבח. היתה בי שמחה לאיד על הבחירה שיש לו עכשיו: לישון על ספה עקומה בסלון או לצעוד שעה וחצי. כשדלת הכניסה נסגרה וצעדים הדהדו במדרגות, ידעתי שבחר ללכת והרגשתי מועקה. ידעתי שאם לא הייתי יודעת על ההתערבות, הערב הזה היה נגמר אחרת. רציתי שזה יהיה אחרת, שהוא באמת ירצה אותי כי אני מי שאני. חשבתי שאלמלא ידעתי, הייתי הולכת למחרת לקן, והחניכים היו מחליפים ביניהם חוויות על איך היה ומצחקקים מאחורי הגב.

מאוד מאוד קיוויתי שבדרך חזרה יתפוס אותו גשם או לפחות תדרוס אותו מכונית.

*****

בסוף אותה שנה קיבלתי את הצ'ופר הגדול ביותר שקומונר יכול לחלום עליו: ביקשו ממני להדריך בסמינר מד"צים. לא רק להדריך שם, אלא גם להיות בצוות ההקמה של המחנה. יצאתי לשם בהתלהבות ובהיי, וסיימתי בבית החולים- תוצאה של עודף מוטיבציה ועקשנות ילדותית.

על צוות ההקמה וסמינר המד"צים – מתישהו בהמשך.