לשם ובחזרה

מצחיקה המקריות הזאת. הנה קטע שנתקלתי בו לפני כמה ימים:

קבוצת סטודנטים שבכיתתם למדה בחורה עצורה וביישנית, וגם לא מושכת, החליטה לערוך עליה ניסוי (שמעתי גירסה אחרת לפיה ההחלטה נעשתה בהשראת המרצה לפסיכולוגיה). מטרתם הייתה לתת לבחורה הרגשה שהיא מושכת ומחוזרת. הסטודנטים דאגו לכך שאחד מהם תמיד יישב לידה בכיתה, בקפיטריה ועל הדשא. שתמיד יימצא מי שיביא אותה לכל אירוע חברתי ויזמין אותה לרקוד במסיבות. בתחילה הגיבה הסטודנטית הביישנית בתדהמה ובמבוכה, אך עם הזמן החלה ליהנות מהחיזורים ולפתח ביטחון עצמי שבא לידי ביטוי בתסרוקת חדשה, בקפידה שבה התלבשה ובחופש שבו התנהגה ודיברה.

השאלה המכרעת היתה: האם תתרחש העברה של ההשפעות החיוביות של החיזור המסיבי הזה גם למצבים חברתיים אחרים? כדי לגלות את התשובה לשאלה זו ביקרו אותם סטודנטים גם בקורסים אחרים שבהם נטלה חלק ובדקו מה מתרחש שם. ואז המחזרים מעמידי-הפנים גילו לתדהמתם, כי לא רק שהסטודנטית הביישנית והמכוערת המשיכה להתנהג כאישה בטוחה בעצמה והפעילה את כוח משיכתה על גברים, אלא שהגברים בקורסים האחרים- שלא היו מודעים לניסוי ולהשפעותיו- הגיבו אליה כאל אישה מושכת. ללא כל עידוד חיצוני, גם הם הראו בה עניין רב וחיזרו אחריה.

תגובתם של הגברים בקורסים האחרים המשיכה וחיזקה את תפיסתה העצמית החדשה של האישה הביישנית כאישה מושכת, וגרמה לה להתנהג בהתאם. ככל שהתנהגותה של הבחורה שפעה ביטחון עצמי רב יותר, ככל שיחסה אל גברים היה חופשי ומשוחרר יותר, וככל שהקפידה יותר על הופעתה החיצונית, כך הגיבו אליה יותר הגברים שבסביבתה.

עם הזמן ניכרה השפעת הניסוי גם בסטודנטים שיזמו את הניסוי. שוב לא היו צריכים להעמיד פנים כאילו הם מחזרים אחריה, כעת גם הם ראו בה בחורה מושכת והחלו להתחרות עליה באמת ובתמים. (מתוך: 'התאהבות'** עמ' 83-84)

מעניין הקטע הזה בהקשר של הדיון שהיה בפוסט הקודם. יש כאן אמירה שאם אשה מרגישה מושכת – היא תקרין את זה לסביבה, ויהיה מי שיקלוט את המסר הזה ויגיב אליה בהתאם. לא באמת משנה המראה שלה, משנה איך היא מרגישה.

ולמה בעצם לחכות שמישהו יעשה עליך ניסוי פסיכולוגי? אפשר לדלג על החלק הראשון, ולקפוץ ישר לחלק של ההרגשה הטובה. הרי תחושת פחד, למשל, לא מתעוררת רק ברגע הארוע עצמו. כאשר אדם חושש לעמוד בפני קהל, התופעות הפיזיולוגית של החשש הזה יופיעו הרבה לפני הארוע. עצם המחשבה על עמידה בפני קהל כבר תגביר את לחץ הדם, תיצור חנק בגרון, הזעה בכפות הידיים, בחילה, ועוד שלל תגובות שמופיעות הרבה לפני שהדבר מתרחש. אז למה שלא לנצל את אותו מנגנון עצמו כדי להרגיש ביטחון עצמי: אפשר לדמיין שחבורת סטודנטים נחמדים, חתיכים, מצחיקים, חכמים ואדיבים (אם כבר לדמיין, אז את הכי טוב שאפשר) מחזרים אחרייך בהתלהבות. בני המין השני יכולים כמובן לשנות את הפנטזיה על פי העדפותיהם, אבל העיקרון זהה.

זה לא כל כך מופרך כמו שזה נראה ממבט ראשון. מתישהו ראיתי ב'יס דוקו' סרט שבו הראו תלמידים יפניים לומדים לעשות חישובים בעזרת חשבונייה. אחרי ארבע שנות לימודים, הם כבר מתחרים במחשב במהירות התשובות שלהם. אחר כך לוקחים להם את החשבוניות, אבל מהירות החישוב לא יורדת, להיפך. הילדים הללו יושבים מול הדפים והאצבעות שלהם נעות במהירות על פני חשבונייה בלתי נראית. הם כבר לא צריכים אותה באופן מוחשי, מספיק להם לדמיין שהיא נמצאת שם, והמוח מתנהג כאילו היא באמת קיימת.

נכון שבדוגמא הזאת, כמו בניסוי עם הסטודנטית, קודם היה הדבר עצמו, ואחר כך כבר אין בו צורך; אבל אם ישנם מקרים (כמו בפחד קהל, למשל) שבהם המוח מפעיל את הגוף גם בלי צורך בטריגר, אלא רק באמצעות המחשבה אודות הארוע, אז למה בעצם לא לגייס אותו גם לכיוון ההפוך?

***

ולמשהו קצת שונה: תוך כדי קריאת הקטע מתוך הספר משהו צילצל לי מוזר. אולי זה משני, אבל בכל זאת עלתה בי תהייה: בעקבות הפידבק שהסטודנטית קיבלה מהסביבה, היא התחילה להתנהג כאשה מושכת. וככה, על פי הדיווח המחקרי, נראתה ההתנהגות של אותה אשה: "...ביטחון עצמי שבא לידי ביטוי בתסרוקת חדשה, בקפידה שבה התלבשה ובחופש שבו התנהגה ודיברה."

יש כאן שלוש אינדיקציות לביטחון עצמי שכוללות קודם כל תסרוקת, אחר כך לבוש מוקפד ורק לבסוף החופש שבו התנהגה ודיברה. אז מה בעצם קורה לבחורה ההיא מהניסוי: פתאום בני המין השני מתחילים לשים לב אליה, מחזרים אחריה, רוצים בקירבתה. מאחר ועוד לא היו תכניות ריאליטי או מתיחות של יגאל שילון, היא לא מחפשת מצלמה נסתרת. היא מתחילה להאמין שגברים רוצים בחברתה. מה התגובה שלה לחיזוקים מהסביבה: היא הולכת למספרה וקונה בגדים חדשים, אחר כך יש התנהגות ודיבור חופשיים.

סדר הפעולות שמתואר כאן הוא מקרי?

לקראת סיום הדיווח על הניסוי, שוב חוזר נושא ההופעה החיצונית: "ככל שהתנהגותה של הבחורה שפעה ביטחון עצמי רב יותר, ככל שיחסה אל גברים היה חופשי ומשוחרר יותר, וככל שהקפידה יותר על הופעתה החיצונית, כך הגיבו אליה יותר הגברים שבסביבתה."

המדווחים מציינים שוב שלושה מרכיבים שנראים להם משמעותיים בשינוי שחל באשה וביחס הגברים אליה. הראשון הוא 'ביטחון עצמי', אבל ביטחון עצמי הוא מושג עמום שכולל בתוכו בדרך כלל שפת גוף, אופן דיבור ותנועה במרחב. מלבד אינטואיציה, אין בו אינדיקציה לגבי ההתנהגות של האשה.

המרכיב השני כבר יותר ספציפי, וחוזר על ההגדרה הראשונה – היחס שלה לגברים היה חופשי ומשוחרר. ניתן להבין מזה שיחס חופשי ומשוחרר הוא פירוט של המרכיב הראשון, ביטחון עצמי, למרות ההפרדה בין השניים.

אולם מה באשר למרכיב השלישי?

התסרוקת והבגדים אמנם לא מוזכרים, אבל כן יש 'הקפדה על הופעה חיצונית' שכוללת מן הסתם גם את שני המרכיבים האלה.

אני מנסה להבין את הקשר בסיפור הזה בין הופעה חיצונית, ביטחון עצמי ותשומת לב גברית.

המיתוס הוא הרי הפוך: סיפור סינדרלה וכל נגזרותיו מתארים תהליך שבו הגברת משנה את תסרוקתה ובגדיה, ואז כל הגברים (כולל הנסיך בכבודו ובעצמו) נופלים בקיסמה. אבל יש כאן סיפור שונה – בלי לשנות כלום בהופעה החיצונית, היא מחוזרת על ידי גברים.

בעצם, אם מתעניינים בה כפי שהיא, למה ללכת ולשנות תסרוקת ולבוש?

לכאורה התנהגות הסטודנטים היתה אמורה ליצור אצלה את התחושה שהמראה החיצוני לא משחק בכלל תפקיד בסיפור סינדרלה האישי שלה.

הסבר אחד אפשרי קשורה לעובדה שמי שדיווח על הניסוי הזה הם הסטודנטים שביצעו אותו. הם מעידים על כך שבעקבות הניסוי הם עצמם נמשכו אל הסטודנטית, ולכן ייתכן שהם ראו את הופעתה כמוקפדת יותר, גם אם השינויים היו מינוריים. הם אלה שהכניסו את התסרוקת, הבגדים וההקפדה על הופעה חיצונית ברשימת המרכיבים של ביטחון עצמי. זה משקף את תפיסת העולם שלהם, ולא בהכרח את מה שקרה שם בפועל.

אפשרות אחרת להסביר את ההתנהגות שלה היא שאולי מיתוס-סינדרלה מוטבע כל כך עמוק, שהסטודנטית הרגישה צורך לעשות את השינויים החיצוניים, גם אם למעשה לא היה בהם שום צורך.

ואולי אנחנו הנשים כל כך משוכנעות שבעצם מה שהמין האחר מחפש זאת רק הופעה חיצונית, שלא חשוב מה העובדות בשטח אומרות, אנחנו רצות להשקיע זמן ומשאבים בשינוי המראה שלנו.

כאן הסתיימו ההסברים האפשריים שלי. אם למישהו יש דוגמא שמחזקת או מפריכה את ההשערות, או הסבר אחר, תפדלו. תביאו.

** מלאך-פיינס, איילה (2002). התאהבות. הוצאת מודן, הספרייה הפסיכולוגית

מתוך הכריכה האחורית של הספר:

'התאהבות' הוא הספר הראשון שמנסה לפענח את המסתורין של ההתאהבות, ולהסביר איך, למה ובמי אנחנו מתאהבים. התאהבות אינה מקרית, אלא מעשה של בחירה. אנחנו בוחרים במי להתאהב ועושים זאת בדרכים מודעות ולא מודעות כאחד.

מתוך נסיונה הקליני העשיר כמטפלת זוגית, מחקרים שערכה והיכרותה המעמיקה עם הספרות המחקרית בתחום, מתארת [פרופ'] איילה מלאך-פיינס את התהליכים הנפשיים הכרוכים בתהליך ההתאהבות, ובוחנת את הדרך שבה חווויות ילדות משוחזרות בחיי האהבה הבוגרים שלנו.

על הצד השני של סינדרלה: האמא החורגת