לשם ובחזרה

אני מחכה למכתב פיטורין. עוד יום או שבוע, אבל הוא יגיע. לא רק אני, רוב הקולגות שלי ימצאו את עצמם מחוסרי עבודה. ככה זה כשעובדים בארגון שמבוסס על אידיאלים: שם למעלה יש קצת עודפי מוטיבציה, והגדולים מתכתשים ביניהם על הדרך הכי נכונה לשנות את העולם. כמו בכל מקום, מי שבעל הממון הוא זה שהולך לקחת את הקופה, כלומר, את הארגון. האחרים, בערך 90% מהעובדים, יישארו בחוץ לחפש דרך אחרת להתפרנס.

למרות שהשעון מתקתק כבר כמעט חודש, עדיין לא שלחתי קורות חיים לשום מקום. לא יודעת מה אני רוצה. אולי אם היה לי מקצוע אחד ברור, הייתי מחפשת מקום עבודה חדש באותו תפקיד. אבל אין לי, עוד לא הגדרתי לעצמי מה בדיוק המקצוע העיקרי שלי. חשבתי שאולי התיעוד שאני עושה בבלוג לתחנות בקריירה יעזור לי להבין טוב יותר. אבל כבר אין זמן. או שאולי יהיה הרבה מאוד זמן, הרי אין לי מושג מתי אמצא עבודה חדשה.

לפני כמה ימים חברה שלי לקחה את כתב היד שלי לקורס גרפולוגיה שבו היא לומדת. זה היה לקראת סוף השיעור, כך שהמורה שלה רק העיף מבט במשך כמה דקות בדף ואמר שהדבר שהכי בולט זה שיש פוטנציאל גדול שלא ממומש. יאללה, אמרה לי החברה, הפיטורין האלה זאת ההזדמנות שלך לעשות משהו עם עצמך. ואני שואלת את עצמי מה אני יכולה לעשות, ומהו בדיוק אותו פונטציאל שרודף אחרי כל כך הרבה שנים.

למשל, אני מסתכלת על המודעות שמיועדות ל'בכירים'. העיניים מהססות על המודעות האלה. נכון שאני יכולה להתאים מבחינת הכישורים והדרישות, וגם עשיתי תפקיד כזה פעם, אבל אני נרתעת. שוב המתח הזה שבין העבודה לבית. העבודה הנוכחית לא באה על חשבון הילדים, ואני גם נהנית ממנה; אבל השכר בה די נמוך, ולפעמים אני מרגישה מתוסכלת מהראש הקטן שאני אמורה להפגין (ולא תמיד מצליחה).

עכשיו אני שוב צריכה להתלבט בין הבית לעבודה.

אני עוברת על האותיות הקטנות במודעות: עבודה בכל חלקי הארץ, שעות עבודה לא מוגבלות, כולל עבודה גם אחרי הצהריים ובערב. כאילו מישהו ניסח את המודעות האלה כדי להרתיע אותי מפני מה שצפוי, מפני עבודה שתאלץ אותי לבחור בינה לבין הבית. הקטנה שלי עוד מעט בת שבע. רגילה שכל יום בארבע אני לוקחת אותה הביתה, מלבד יום אחד בשבוע שבו אני עובדת עד מאוחר. וביום הזה היא מתקשרת אלי שוב ושוב. משאירה לי הודעות שהיא נורא מתגעגעת, ומתי אני חוזרת כבר, ואם לחכות לי לפני השינה, ושלא אשכח להגיד לה לילה טוב לפני שתירדם. אני יודעת שתפקיד כזה יחייב אותי בהיעדרות מהבית עד שעות מאוחרות, ולא רק יום אחד בשבוע. לפעמים יש גם נסיעות לחו"ל, כלומר כמה ימים רצופים שבהם לא אהיה בבית. נכון שיש לה אבא, אבל אין לו כוונה לשנות משהו בעבודה שלו, ככה שהיא זאת שתשלם את המחיר.

נראה לי שאני לא הולכת לכיוון הזה, אלא לכיוון אחר. רק שאין לי עדיין מושג מהו.