לשם ובחזרה

ד' לא זוכרת כלום. שמונה עשרה שנים נמחקו לה מהזיכרון, ככה היא מספרת לי. חצי מהחיים נגזלו ממנה והיא רוצה אותם בחזרה.

בפגישה הראשונה היא אומרת שאין לה שום זיכרון משלה, ההיסטוריה שלה מורכבת מאלבומי תמונות וממה שאמא מספרת לה. היא אפילו לא יודעת אם זה נכון. אולי אמא בנתה לה היסטוריה חדשה, אולי היא המציאה לה סיפור חיים של ילדה אחרת. היא עצמה לא מכירה את הילדה הזאת.

אני מבקשת ממנה לעצום עיניים ולחזור לנקודה שממנה הזיכרון כן עובד. משם הולכות אחורה בצעדים קטנים. פתאום יש לה הבזקים מגיל שבע עשרה, אבל היא לא מאמינה לעצמה. אולי היא ממציאה הכל באותו רגע. אני מבקשת ממנה לשחזר פגישה עם חברה לפני הגיוס. הזיכרון מבזיק עמוס בפרטים, צבעים, ריחות, קולות ואז נעלם. רגע ראשון של ניצחון: היא זוכרת! אמא שלה לא היתה שם, אף אחד לא צילם תמונות מהפגישה. השנים האלה לא נעלמו, הן נמצאות איפשהו אצלה. מסתתרות, מכוסות בערפל שחור ועבה, אבל קיימות.

בפגישות הבאות אנחנו מתחילות לבנות את הפאזל. חלקיקים מפוזרים, הרבה חורים שחורים אבל תחנות קטנות מתחילות לבצבץ מתוך החשיכה: טיול במכונית, היום הראשון בחטיבה, ביקור בבית של חברה טובה, מסיבת יום הולדת בגיל שבע. אני מבקשת ממנה להקרין את התמונות קדימה ואחורה. לראות את עצמה ואת האחרים. לשמוע את הקולות שאבדו לה, לראות את הצבעים, להרגיש. היא הולכת איתי בהיסוס. עוצרת, מבקשת זמן. נזכרת ומייד שוב שוכחת. מתעקשת לנסות לשחזר את הרגע שמתפוגג לה מול העיניים. פתאום היא נבהלת. כל הגוף מתכווץ. העיניים העצומות נעות במהירות מצד לצד, הריסים רועדים. אני לא יכולה, היא אומרת. אסור לי לזכור. אני עוזרת לה לחזור למקום שבו הזיכרון לא מאיים. היא נרגעת. כל כך פחדתי, היא אומרת לי. אני לא מסוגלת לזכור את זה.

תמונות מתבהרות, פרקי חיים צפים ובונים את עצמם מחדש. בדרך יש פרקים מואפלים. היא עוקפת אותם בזהירות, אומרת שיש שם תהומות, כאלה שאין להם תחתית, אינסופיים; אם תניח שם רגל הכל יתפרק לה – החיים, הזהות, השפיות. אני שואלת אותה אם היא מסוגלת לראות את התהום,  היא נרתעת. אומרת שיש דברים שאין טעם לחזור אליהם, זכרונות שצריך למחוק, ובאותה נשימה היא רוצה אותם, הם שלה. הם נגזלו ממנה. אבל בכל פעם שהיא מתקרבת, הגוף שלה מתכווץ מחדש.

נקודת מפנה מתרחשת בפגישה השביעית. היא מגיעה לאיזור מעורפל ונסוגה.

אני: מה לדעתך מסתתר שם?

היא: עדיף לא לדעת, לכי תדעי מה קרה שם

אני: מה קרה שם?

היא: לא יודעת, לא זוכרת

אני: מה יקרה אם תזכרי?

היא: אני עלולה לגלות דברים נוראים

אני: ואז מה יקרה?

היא: עדיף לא לדעת

אני: מה עדיף לא לדעת?

היא: אני עלולה לגלות על עצמי דברים שאני לא רוצה לדעת

אני: כמו מה?

היא: שאני רעה, פחדנית, בלי אופי

אני: את רעה?

היא: כן. לא. לפעמים אני עושה דברים שאני מתחרטת עליהם

אני: את פחדנית?

היא: כן

אני: את חסרת אופי?

היא: לפעמים

אני: אז את כבר יודעת שלפעמים את עושה דברים שאת מתחרטת עליהם, שאת פחדנית ושלפעמים את חסרת אופי. מה עוד את עלולה לגלות? 

היא: אני מפחדת שיש שם משהו מאוד מכאיב

אני: כמה מכאיב?

היא: נורא. מפחיד אותי לחשוב על זה

אני: יש כאבים שאת כן זוכרת?

היא: כן

אני: איזה למשל?

היא: הלידה של הבת שלי. הגירושים. הפיטורים מהעבודה

אני: מה קורה כשאת נזכרת בהם?

היא: זה מבאס וכואב

אני: איך הכאב ההוא לעומתם?

היא: לא יודעת, עדיף לא לדעת

אני: כמו הלידה?

היא: (צוחקת)

אני: כמו הפיטורים?

היא: לא, פחות

אני: כמו הגירושים?

היא: אולי. יכול להיות

אני: תחשבי על אחד המקרים שאת לא זוכרת. בת כמה היית?

היא: בת שבע

אני: הבת שלך היום בת עשר. אם היא תספר לך ארוע כמו זה שקרה לך, מה היית אומרת לה?

היא: הייתי מחבקת אותה ומנסה לנחם אותה. אולי הייתי בוכה יחד איתה

אני: מה תחשבי על הבת שלך אם היא תספר לך ארוע כזה?

היא: שהיא בסך הכל ילדה קטנה. היא לא אשמה

אני: תהיי מוכנה לחשוב גם על עצמך באותו אופן?

היא: אולי. יכול להיות

אני: את מוכנה לנסות?

היא: בסדר

אני: נסי לספר לעצמך את הארוע, עצרי בנקודה שבה את מרגישה שהזיכרון קשה מדי

היא: אני יכולה לנסות

אני: תאמרי לי כשאת מסיימת