לשם ובחזרה

ככה צעקו אחרי הילדים ברחוב. הם היו מחכים לי בשעה אחת, כשעברתי מבית לבית, ושרים לי במקהלה. הם שרו לי כמו לאחרות, למרות שלבשתי את נעלי העבודה הגבוהות ובגדי העבודה הכחולים ששימשו אותי בתור נויניקית בקיבוץ ולא את המדים של המנקותבצ'מושים האחרות.

רציתי לתת להם הרצאה סוציאליסטית מאלפת על חשיבות העבודה, ועל זה שעבודה מכבדת את בעליה וכל זה, אבל ברגע שפתחתי את פי, הם ברחו לכל הכיוונים, ואני נאלצתי לשמור את הנאומים שלי לאזניים קצת יותר ידידותיות.

לקח לי שלושה ימים מהרגע שהשתחררתי מהצבא ועד שהפכתי למנקתבצי'מושים פעילה. פתחתי את העיתון המקומי והתקשרתי למודעה שבה חיפשו 'עובדת למשק בית'. ענתה לי מישהי, דיברנו כמה דקות והיא הזמינה אותי לראיון. לבשתי בגדים חגיגיים ונסעתי לראיון העבודה הראשון בחיי. כמה שאלות ותשובות קצרות, והעבודה הנחשקת היתה שלי.

באמת שרציתי לעבוד כמנקתבצ'ימושים. כלומר לא קראתי לזה ככה, ראיתי בעבודה הזאת הגשמה אישית של סוציאליזם. רציתי להוכיח לעצמי, לאמא שלי ולעולם כולו כל מיני דברים שאני לא לגמרי בטוחה מהם. אולי היה שם גם סוג של סנוביות הפוכה, כי סיפרתי על זה בגאווה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. ולא כולם היו מוכנים.

היתה למשל החמות שלי. עוד לפני שהפכה לכזאת, היא הסתכלה עלי קצת בעיין עקומה, וקראה לי זונה בגלל שהבן שלה ואני גרנו ביחד (היא לא אמרה בפנים, מאחורי הגב, כמובן. אבל זה הגיע אלי בדרך הפולנית המקובלת). לרווחתה, שלושה חודשים אחרי שהשתחררתי, כבר היינו נשואים, אבל משלח היד שלי קילקל לה את התדמית.

כשהגענו לבקר בקיבוץ, הפכתי ל"עוזרת גננת" (כמו שהבית ששכרנו – שהצליח בדרך נס לכלול בתוך 18 מ"ר גם מטבח גם חדר שינה וגם דוש תלוי מעל האסלה – והפך ל'בית פרטי עם חצר'). היא השגיחה עלי בשבע עיניים שמא תיפלט מפי אמירה מפלילה, והכי העדיפה- שאסתום את הפה ולא אוציא אף מילה.

בכל זאת, מה כבר יש למנקתבצ'ימושים להגיד על החיים?

היה מצחיק לראות פרצופים משתנים אחרי שסיפרתי במה אני עוסקת. תמיהה, פליאה, זילזול, גיחוך, לפעמים הערכה. אם רציתי להרגיש מיוחדת ושונה- היה לי את זה, והרבה. כמובן שזאת היתה גם הזדמנות מצויינת להגג על סוציאליזם, שיוויון הזדמנויות, מעמדות בחברה- ועוד נושאים נורא חשובים.

לא שהתכוונתי להמשיך ולנקות בתים לכל שארית חיי, אבל בתור עבודה זמנית שבה יכולתי להרוויח מספיק כסף לנסיעה הגדולה לחו"ל זה מילא את הציפיות שלי, לפחות עד שהתגלתה לי האמת העגומה.

הייתי מבוקשת. תוך פחות מעשרה ימים מהרגע שהתחלתי - התמלא לי כל שבוע העבודה, וההצעות המשיכו לזרום. הסכמתי לעבוד גם אחר הצהריים. הייתי מסיימת חמש שעות עבודה בבית אחד ועוברת לבית אחר לעוד ארבע שעות. חוץ מיום שישי, שאז עבדתי רק עד הצהריים. בסוף כל יום עבודה כזה חזרתי הביתה, התקלחתי וצנחתי למיטה. עייפות כזאת לא הרגשתי גם כשחפרתי בורות.

רק אחרי שלושה חודשים הבנתי את סוד הפופולריות שלי. בתור למכולת שמעתי שיחה אקראית בין שתי נשים שהתלוננו על העוזרות שלהן. הסכומים שהן נקבו הפילו אותי: התברר לי שקיבלתי בערך חצי ממה שהיה מקובל בשוק. את התעריף הזה הציעה לי הלקוחה הראשונה. כששאלה אותי כמה אני לוקחת, עניתי שאני לא מכירה את המחירים. אז היא אמרה שזה הסכום. לא הכרתי אף אחת שהעסיקה עוזרת ולא ידעתי איפה לברר, אז קיבלתי את ההצעה שלה וזהו. כנראה שהשמועה על העוזרת הזולה נפוצה חיש קל בין חברותיה של בעלת הבית, וככה זכיתי לעשרות פניות והצעות עבודה.

חזרתי הביתה כועסת ופגועה. אז עוד לא ידעתי שזאת לא תהיה הפעם הראשונה שבה אני מוכרת את העבודה שלי בזול (גם לא הכרתי מושגים כמו הערכה עצמית נמוכה, אולי כי באמת חשבתי שאני לא שווה הרבה. אבל זאת כבר סטייה מהנושא). התקשרתי אל בעלת הבית כדי לבקש העלאה. תכננתי לבקש תוספת לא גדולה. זה הרי המילכוד כשמתחילים לעבוד בשכר נמוך- כל תוספת נראית פתאום חריגה, גם אם התוצאה הסופית נמוכה מהממוצע. התחלתי את השיחה בגמגום ולקח לי כמה דקות להגיע לנושא. באותה שנייה טון הדיבור שלה השתנה: את לא מתביישת? צרחה עלי. בפעם האחרונה לא ניקית מאחורי המדרגות! מה את חושבת לעצמך? רק בגלל הטוב לב שלי אני מוכנה להעלות לך בעשרה אחוזים, אם בכלל את מבינה מה זה אומר.

תגובה דומה קיבלתי מעוד כמה אליהן התקשרתי. פתאום הסתבר שהמקלחת לא היתה מצוחצחת או שהיה קמט בצווארון החולצה שגיהצתי. אחת האשימה אותי ששברתי לה פרקולטור, ואני בכלל חייבת לה כסף. בסופו של סבב השיחות, נשארתי עם שבעה בתים במקום אחד עשר, אבל עם שכר פחות או יתר זהה.

תשעה חודשים אחזתי בקריירת הספונג'ה עד שהחלטנו לנסוע. אולי ההחלטה שהגיע הזמן לנדודים, היתה בגלל שתפסו את גרשון משתזף בשמש על מכסה של ג'יפ. לא רק העובדה שבחר לעשות את זה כשרק תחתונים לגופו הרגיזה את המעסיקים שלו, אלא בעיקר הבאנג הענק שחלק עם קולגה שלו, בזמן שהשניים היו אמורים לשמור על מתקן בטחוני רגיש (נראה לי שעלילותיו של גרשון בממלכת הסוטול שוות יותר מפיסקה אחת, ויום אחד אקדיש להן פוסט שלם).

במהלך הטיול, בהולנד, חזרתי אל קריירת הנקיון לחצי שנה נוספת, ובזה סיימתי את הסטאז' שלי בסוציאליזם. בתיאוריה אני דווקא חזקה, אבל אם יש היום משהו שמאוס עלי לחלוטין, אלה עבודות הנקיון בבית. מילא כשמשלמים לי, אבל לנקותביצ'ימושים ולעשות ספונג'ה בחינם? הלו, זה סוציאליזם זה?