לשם ובחזרה

לפני חודש וקצת נשלח אליי מכתב פיטורין. לא החזקתי אותו ביד עד אתמול, אבל זה בגללי. קיבלתי את ההודעה שמבשרת על מכתב רשום, ומייד תכננתי ללכת לדואר להוציא אותו, אבל בדיוק ירד גשם. למחרת לקחתי את הילדה לחוג, ביום שאחר כך כן הגעתי, אבל זה היום שסגור אחר הצהריים. ועבר עוד יום שבו לא היה לי חשק להוריד את נעלי הבית ולהכנס לנעליים קרות. ויום שבו הקטנה גררה אותי לחנות חיות כדי לקנות דגי זהב ובילינו שם שעתיים בבהייה בדגים ובאוגרים ובחמוסים ובארנבות עד שנסגר הדואר. והיו כמה ימים שפשוט פרח מזכרוני. כשסוף סוף הגעתי לקחת את המכתב, הסתבר שהוא כבר נשלח חזרה.

אתמול, יחד עם הפיצויים, קיבלתי ביד העתק. נסגר פרק.

אז אני מובטלת כבר חודש וקצת. לא שרע לי. להיפך. הצלחתי לסדר סוף סוף את המרתף וכבר רואים שיש שם רצפה וגם קירות. עשיתי סדר בניירת וגיליתי שהייתי צריכה לשלם עבור נסיעה בכביש שש ולא פלא שהחוב תפח וקפץ למימדים מבהילים, וגם קופונים עם הנחות מדהימות שפג תוקפן לפני שנתיים. ככה זה כשמתחילים פתאום לסדר, החיים נעשים מסובכים יותר.

התיכנון המקורי היה לקחת פסק זמן של כמה חודשים. מה יש? מגיעים לי דמי אבטלה. אז אפשר לנוח קצת, ללמוד ולשפר את הרזומה עם עוד תעודה, לחכות שהתואר המיוחל כבר יגיע, לבדוק בנחת את שוק העבודה, לתכנן תכנית עסקית מסודרת, ובכלל- לצבור קצת אנרגיות לקראת העתיד, הרי אני לא נעשית צעירה יותר.

אבל משהו השתבש בתכנון הזה.

קודם כל, לא התאפקתי ונכנסתי לכל האתרים שיש בהם הצעות עבודה. רק כדי לבדוק את השוק, כמובן – לדעת מה מצפה לי בעוד כמה חודשים כשאתחיל באמת לחפש. ליתר ביטחון, גם שלחתי כמה קורות חיים. רק בשביל לראות איך מתייחסים לקורות החיים האלה, אם כדאי לשפר ולשנות. רובם, אגב, לא ענו לי, מה שהעלה אצלי מייד תסריטים קודרים באשר לאפשרויות התעסוקה שלי בעתיד הרחוק, אחרי המנוחה הצפויה.

בינתיים קולגה לשעבר (פליטה כמוני של אותו ארגון), התקשרה ושאלה אם יהיה אכפת לי ככה, עד שאני אמצא עבודה מסודרת, להעביר כמה סדנאות הורים ביישוב שבו היא גרה. חשבתי לעצמי למה לא, והתקשרתי לטלפון שהיא נתנה לי. הזמינו אותי לראיון ובסופו הציעו לי להנחות שלוש סדנאות כאלה. נאלצתי לדחות את ההצעה הנדיבה שכן המשמעות היתה שבכל ערב אני לא אהיה בבית.

אחר כך התקשרה קולגה מארגון שעבדתי בו לפני עשר שנים כמעט. תאמיני או לא, אמרה לי בשמחה, התקשרתי הפעם רק כדי לשאול מה שלומך, לא נעים לי שכל פעם אני מתקשרת רק כי אני זקוקה לך. אז מה נשמע? מצוין, עניתי לה. פוטרתי מהעבודה. לפני שהספקתי להמשיך, כבר היו לי שתי קבוצות לעבוד איתן.

אחר כך היתה עוד מכרה שבמקרה דיברנו ובדיוק היו זקוקים אצלה למנחה, ועוד אחד, ולפני שהספקתי להגיד ג'ק, כבר התרוצצתי על הכבישים. ההצעות היו נהדרות: מרתקות, מאתגרות, מעניינות ואחלה שכר. רק מה- כולם רוצים אותי אחר-הצהריים ובערב, ואלה מוגבלים לא רק בגלל שיש בסך הכל חמישה כאלה בשבוע, אלא גם בגלל שיש לי בית וילדים ואי אפשר לנטוש אותם בשביל הפרנסה.

בין קפיצה לקיפוץ, הגעתי לארגון שחיפש מנחים. היה נראה שהמדובר דווקא בשעות הבוקר, אז החלטתי בשביל האיזון לשלוח קורות חיים. נכנסתי לאתר של הארגון ושם גיליתי שמות של שני קולגות שלי לשעבר. אחד מהם- מנכ"ל הארגון. היססתי אם להוסיף למכתב שלי את העובדה שאני מכירה את המנכ"ל, או אפילו, רחמנא ליצלן, לפנות אליו ישירות. חשבתי יום שלם ולבסוף החלטתי שאם אני מתאימה, אעבור את המיון המקובל ובסוף אפגש איתו. אם אני לא מתאימה- עדיף לא להביך אותו ואותי.

הראיון נראה יותר כמו פגישת מחזור: התרגשות, חיבוקים, נוסטלגיה ורק אחר כך שאלות על הנסיון המקצועי שלי בעשר השנים שעברו מאז שנפגשנו. אחר כך לקח אותי המנכ"ל לארוחת צהריים, ושם על סלטים וממולאים עשה את הראיון האמיתי. כשהגיע הקינוח, הוא הציע לי משרה אצלו. לא רק כמנחה, אלא בתפקיד של ראש תחום. אני אגיד לך למה אני רוצה אותך אצלנו, הוא אמר לי, לא רק בגלל הכישורים שלך שאני מכיר טוב מאוד ואין עליהם בכלל ויכוח, אלא בעיקר בגלל שאת הבנאדם שאני מחפש לארגון שלי: הגון, ישר ונקי, כזה שלא מתעסק בתככים ומניפולציות. ככה לפחות אני זוכר אותך מהעבודה המשותפת.

לא פלא שהוא הפך למנכ"ל ואני מתראיינת אצלו ולא להיפך. הבנאדם יודע יופי מה להגיד כדי שמי שמולו יתמוגג, יסמיק ויתרכך לקראת המשא והמתן על השכר. זה לא שהוא מציע שכר רעב. בתחום החינוך זה נחשב לשכר מצוין. אבל יחסית לתחומים כמו ייעוץ ארגוני, ניהול או טיפול – השכר נמוך.

חשבתי לעצמי מה אני ממהרת בכלל. הרי אפילו עדיין לא ניגשתי ללשכת התעסוקה להרשם, עוד לא באמת התחלתי לחפש עבודה ברצינות.

הוא התקשר מדי פעם, אמר שאם אני רוצה את העבודה, מבחינתו אני יכולה להתחיל אתמול בבוקר. שהוא מאוד מאוד מאוד מאוד רוצה אותי אצלו בארגון. הצלחתי להוציא ממנו תוספת לא גדולה לשכר, מעבר לזה, הוא אמר בהתנצלות, כבר תרוויחי יותר ממני, אבל בינואר 2008, נעשה העלאה כוללת אצל כולם, וגם אצלך.

עשיתי רשימת מלאי: מקום עבודה קטן ואינטימי, תחום ערכי- כזה שאני מוכנה להתגייס למענו בהתלהבות, תפקיד מגוון ומעניין, רק חצי משרה כך שאני יכולה להמשיך בדברים האחרים (שבהם אני מרוויחה יותר), פחות מחצי שעה נסיעה מהבית ובלי פקקים, וכמובן מה שהכי מפעיל אותי- מאוד רוצים אותי שם.

חשבתי לעצמי שזה קצת כמו כשיוצאים לשוק הפנויים\פנויות. יש כזה שפע, שמתעכבים ומחכים שיגיע משהו אידיאלי, כזה שלא צריך בשבילו לעשות פשרות. והנה, אני כזאת מוכשרת ומוצלחת, בטח שמגיע לי הכי טוב שיכול להיות.

אז כמובן שהתפשרתי ולקחתי את ההצעה.