לשם ובחזרה

שירה שירבטה אותי. ביקשה ממני לספר למה בלוג. אני לא יודעת מה התשובה, רק מתלבטת לגבי האפשרויות שהמדיה הזאת פותחת והבחירות שעשיתי עד עכשיו.

חזרתי אחורה לבלוג הקודם שלי, שם דנתי בנושא הזה עם 2-3 חברים ובעיקר עם עצמי. גם אז היו לי שאלות שעדיין לא זכו לתשובות. לפני שאני מנסה לענות, אני מעלה כאן שוב (בעיבוד קל) את אחד הפוסטים שכתבתי אז:

כן, אני יודעת שנושא הזהויות הוירטואליות נטחן עד דק. אבל זה מה שכיף בבלוג הזה- אפשר לטחון שוב, ותלונות יתקבלו בשמחה.

בן אדם קם בבוקר. מסתכל על עצמו בראי. יודע מי הוא, פחות או יותר. החיים שלו הם תוצאה של גורל, וגם של שרשרת בחירות אינסופיות, רובן לא הפיכות.

הוא בוחר חברים, בוחר או לא בוחר בת\בן זוג, בוחר לעשות או לא לעשות ילדים, בוחר ללמוד מקצוע אחד ולא אחר, בוחר מקום עבודה או שנבחר אליו.

נכון שאפשר לשנות. ללמוד משהו אחר, להיפרד מבת\בן הזוג, להחליף מקום מגורים. אבל כל אחת מהבחירות האלה נשארת חרותה ב'אני', משנה את מהלך החיים לתקופת מה או לתמיד. תמיד יהיה מחיר שאדם ישלם על הבחירה שהוא עשה, המחיר של הדרך שהוא לא בחר בה והידיעה שלעולם לא יידע מה היה קורה אילו כן בחר בה.

הזהות הוירטואלית משנה את המימד הזה באופן חד משמעי.

אז מה אם אני אשה בת שבעים שישבה כל החיים בבית, גידלה ילדים ואפתה פשטידות?

ברשת אני יכולה להיות שוב צעירה בת עשרים, לפלרטט, לנהל פורום, לפרסם שירים, להיות פמיניסטית, לחיות באלסקה.

אני יכולה להיות גם גבר בן ארבעים, להשתתף בפורום לפילוסופיה, להיות טרול, לנהל מלחמת חורמה באנשים שמרגיזים אותי, להביע את דעתי הפוליטית בכל טוקבק, להיות הומוסקסואל.

אפשר גם להיות הרבה דמויות במקביל. הבחירות שנעשות בחיים כבר לא רלוונטיות. אפשר לברוא דמות שתגשים את החיים שלא התרחשו בגלל האילוץ לחיות באופן ליניארי. ברשת גורם הגורל בחיים מנוטרל. כל אחת יכולה להיות יפהפייה או שרירית או ענוגה (וגם הכל ביחד). כל אחד יכול להיות חתיך או רומנטיקן או טיפוס קשוח. האפשרויות הן אינסופיות.

אנשים בוירטואליה יתייחסו זה לזה לא על פי מה שהחושים מכתיבים להם, אלא רק בהתאם למילים שהדמות מתקתקת על המקלדת.

יש כאן יצירה חדשה- סיפור שאדם מספר לעצמי ולאחרים, וגם חי אותו. מימד בדמיון האנושי שלא היה אפשרי קודם לכן.

יש ספרים בהם יש דמויות בדויות, יש סרטים בהם אפשר לראות מציאות מדומה, אבל המימד החדש הוא היכולת לבדות את הדמות וגם לחיות אותה. לחוות רגשות אמיתיים לדמויות אחרות שגם הן בדויות. כאשר כותבים ספר שבו יש דמות גברית שנוהגת לפתות נשים ולהיפטר מהן ברגע שהן מתאהבות בו, הרי הדמות הזאת נשארת בין דפי הספר. אפשר להרגיש אליה כעס, הזדהות, קנאה או כל רגש אחר. אבל היא בטוחה וסגורה בתוך דפי הספר. המציאות הקולנועית זהה במגבלות שלה, גם אם היא יותר מוחשית. לעומת זאת, כאשר אדם מחליט לברוא את עצמו בוירטואליה, הרי תהיינה נשים שיתאהבו בו. גם הוא וגם הנשים הללו חווים את הארועים והרגשות באופן ישיר, לא דרך תיווך של סופר או שחקן. שאלת המחיר הופכת משנית: הרי תמיד אפשר להיעלם ולהיברא מחדש בדמות אחרת.

האפשרות לחיות חיים מתפצלים ולא ליניאריים, ויחד עם זאת לא לשלם את המחיר אותו משלם אדם על בחירה – יוצרת חברה שיכולים להיות בה חוקים חדשים, שונים לגמרי מאלו המוכרים בכל ההיסטוריה האנושית עד כה.

אז למה אני לא עושה את זה, מה עוצר אותי מליישם את האפשרויות החדשות שנפרשות כאן? למה רוב הבלוגרים לא מעיזים לחיות כאן את הדלתות המסתובבות, את הבחירות שלא נעשו, את האפשרויות הבלתי מוגבלות שהמדיה הזאת מאפשרת?