לשם ובחזרה

שנתיים אחרי גירושין כואבים, אחרי דייטים מאכזבים, אחרי שהתייאשה מהאפשרות שאי פעם מישהו יאהב אותה ולא רק יכניס למיטה ויזרוק – יפעת, חברה שלי, מצאה אהבה. אחד כזה שעם יד אחת קשורה מאחור עמד בכל הקריטריונים של גבר חלומות.

אז היו שלושה חודשים של היי, ואחר כך נפילה. האיש, כמו כל מיני כאלה, הודיע שהוא לא התכוון שזה יהיה קשר כל כך עמוק והוא לא מסוגל, ועוד בלהבלהבלה מהסוג הזה.

היא התפרקה לגורמים. הפכה לזומבי. גם ככה לא היו לה עודפי משקל, אז היא התחילה להיראות כמו רוח רפאים עם כל הבגדים שנופלים מעליה והפנים החיוורים והעיניים בוהות מסביב והדמעות הבלתי פוסקות. מיצג מהלך ליאוש ולב שבור.

מובן שמייד כולנו, כל החברות, נזעקנו לפרוש סביבה ומתחתיה רשת ביטחון. שיחות טלפון ארוכות, כוסות קפה וסיגריות בלי סוף, ניגוב דמעות – כל כוחות הסדיר והמילואים גויסו לפעילות מסביב לשעון. יחד איתם, הקלישאות ומשפטי הניחומים נורו לכל כיוון עם טיווח וגם בלי. ואם אני נשמעת קצת צינית, אז התנצלות גורפת מכל הנשמות הבאמת טובות שכל כך רצו לעזור ולנחם, אבל לפעמים אפעס, יצא להיפך.

למשל, אלה שמגיעות לנחם ונזכרות בארועים מקבילים מהחיים שלהן. תשמעי, אחת אומרת ליפעת. מה שקרה לך זה עוד כלום לעומת מה שאני עברתי עם קובי. וכאן מתחילה מסכת ארוכה של סיפור אהבה נכזבת שנמשך ונמשך ונמשך. כלומר, אצלך זה כולה היה סיפור של שלושה חודשים, אצלי זה שלוש שנים. אז קומי ותתנערי ותתחילי לאכול ולצחוק כי שלושה חודשים זה פסיק לעומת שלוש שנים של סבל. בסדר, הכוונה טובה. אבל יפעת שומעת מתחת למילים גם אמירה שהיא סתם מתפנקת עם לב שבור, ובכלל אין לה זכות להתאבל על האהבה האבודה שלה, כי יש כאלה שסבלו יותר ממנה.

יש את אלה עם העצות. מה את בוכה ולא אוכלת? ככה אחותה. יאללה, עכשיו הזמן לקרוע את העיר. לצאת לבלות, לראות סרטים, לנסוע לחו"ל, לקנות בגדים חדשים. מה פתאום, עונה השנייה, את צריכה להתקשר אליו ולדרוש שיחת נפש והסברים על הפרידה הזאת. לא נכון, אומרת היועצת השלישית, מה שצריך זה ללכת לפיק אפ בר ולתפוס איזה חתיך ללילה, כדי שתוכלי לזרוק אותו בבוקר שאחרי. זה יעלה לך את האגו. ויפעת לא רוצה שיגידו לה מה לעשות, ועוד פחות שינזפו בה על איך היא מתנהגת, אוכלת או דומעת. אבל לא נעים לה כי יש להן ממש כוונות טובות עם הכל העצות האלה, גם אם בא לה עוד יותר לבכות כשהיא שומעת אותן.

יש גם את אלה שעושות ניתוחים פסיכולוגיסטיים. זה לא שאת עצובה בגלל הפרידה ממנו, מסבירה לה זאת עם הסיפור בן השלוש שנים, אלא זה רק טריגר שמזכיר לך את הגירושין ובכלל את כל הארועים הטראומטיים בחיים שלך. הרי לא יכול להיות שאחרי רומן של שלושה חודשים את כל כך מיואשת. את כנראה משחזרת יחסים קודמים ועושה העברה אליו. חרדת נטישה. תסביך אב. פיקצציות לא מעובדות.

כל מה שהיא רוצה זה רק לבכות על הרומן האבוד, לא לשמוע שהיא בסך הכל קייס פסיכולוגי בגרוש.

אבל הכי גרוע, ככה אמרה לי יפעת, זה אלה שהודיעו לה ש'לא נורא'. לא נורא, מחר תמצאי מישהו אחר. לא נורא, זה בסך הכל בחור. לא נורא, רק רומן קצר. לא נורא.

מז'תומרת לא נורא? ראבאק, זה כן נורא. העולם מתמוטט. היא לא מצליחה לישון בלילות, לא מפסיקה לבכות. מתגעגעת ופגועה. אוהבת אותו ושונאת אותו על מה שאמר. ואחר כך באים ואומרים שזה 'לא נורא'? מי קובע מה נורא ומה לא נורא? איך בכלל אפשר להגיד לאחת שמתפרקת לגורמים שזה בגלל משהו בכלל לא נורא?

אני לא בטוחה שהיינו יושבות לדסקס את כל העניין הזה, אלמלא אחרי שבועיים היא קיבלה מכתב נוגע ללב מאותו איש, שבו הוא התוודה על אהבתו אליה ואמר כל מה שצריך כדי שהיא תיפול חזרה לזרועותיו בדמעות שמחה. כמו בסיפורים.

החמ"ל התפרק. כל אחת חזרה לחיים שלה ולשיגרה המשעממת.

את יודעת, אמרה לי יפעת לפני כמה ימים, לא יודעת איך הייתי סוחבת את השבועיים האלה בלעדיכן, כל החברות שלי. רק חבל שחלק לא מבינות שכל מה שהיה צריך זה בסך הכל להקשיב ולנגב את הדמעות בלי כל הניתוחים, העצות, הזכרונות האישיים וכל זה. אם זה יקרה לך, רק תזכירי לי שזה כל מה שרציתי.