לשם ובחזרה

כשהייתי ילדה נורא אהבתי חבילות פלסטלינה חדשות. אצבעות צבעוניות ארוזות בניילון שקוף, כל אחת מוגדרת ומובדלת מהשנייה והצבעים עושים חשק לגעת וללטף את הבוהק הצבעוני.

בכל פעם מחדש, אחרי ששיחררתי את הצלופן ונגעתי בהם, הצבעים התערבבו והפכו לעיסה חומה ועכורה - כזאת שישר מוציאה את החשק לעשות משהו איתה חוץ מלהשליך אותה לפח.

ככה נראית כל התחלה חדשה שלי.

בתחילת כל שנת לימודים הייתי עוטפת את המחברות, כותבת את השם ואת הנושא על העטיפה. מכינה קלמר חדש עם עפרונות מחודדים, צבעים, טושים ועטים. גם מחברת יומן קניתי כדי שיהיה לי איפה לרשום את השיעורים והמטלות: נחושה להיות מסודרת, לדעת מה המערכת, להכין שיעורים, להפריד בין המחברות והנושאים.

תוך חודש- הכל נראה כמו העיסה החומה של הפלסטלינה. המחברות התערבבו זו בזו. הייתי שוכחת מחברות ומתחילה, רק לפעם אחת, לכתוב באחרת ואחר כך עוד פעם ועוד פעם עד שכבר לא היה לי מושג איפה כתבתי מה. מחברת היומן הלכה לאיבוד, הספרים נעלמו, העטיפות נקרעו, המדבקות נשרו, המחדד הלך לאיבוד וכל העפרונות היו קהים או שבורים. מכתבים וניירות התגלגלו בתיק יחד עם שברי צבעים. לפעמים כן רציתי להכין שיעורים, רק לא היה לי מושג איפה כתבתי אותם. באופן קבוע הכנתי שיעורים בהפסקות או שהקראתי ממחברת ריקה.

זה לא שבאוניבסיטה השתנה משהו. בדיוק אותו הדבר, רק בלי צבעים וטושים ועטיפות צבעוניות. הכל התערבל והסתחרר לבלגן אחד שבו לא הצלחתי להתמצא. אף פעם לא הבאתי את ספרי הלימוד, לא שילמתי שכר לימוד בזמן, שכחתי להרשם, לא זכרתי מתי תקופת השינויים מסתיימת ושילמתי עבור קורסים שלא עשיתי; איבדתי את המערכת, לא זכרתי איפה חדרי ההרצאות והגשתי תרגילים ועבודות באיחור קבוע. תמיד לבקש הארכה, להתחנן, לתרץ, לשקר, לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה כי הדד ליין היה יומיים קודם.

יש דברים שבהם אילפתי את עצמי להתמודד עם הבלגן. אחרי שנים של איבוד מפתחות, משקפי שמש, ארנקים, תיקים וכל דבר שלא היה מחובר אלי בשרשרת, הבנתי שלכל חפץ יש רק מקום אחד אפשרי. המפתחות נמצאים בסלסלה שליד הכניסה. המשקפיים קשורים בשרוך לצוואר או בתיק. הארנק בתיק. יש רק תיק אחד- לא מחליפה אותו ולא מוציאה שום דבר, אפילו כשאני יוצאת לבלות. הכל בתוך התיק, כולל מרקרים ללוח מחיק, מספריים, יומן, דפדפת וכלי כתיבה. כל תזוזה קטנה במיקום – ואני הולכת לאיבוד יחד עם החפצים. מסתובבת בבית המומה ומבולבלת מנסה לנחש איפה לעזאזל שמטתי את החפץ בהיסח הדעת. ברוב המקרים, הוא יימצא במקרה, רק אחרי שהתייאשתי ממנו.

אני מסתכלת עכשיו על שולחן העבודה, זה שהמחשב שלי נמצא עליו. תמונת מצב מימין לשמאל: קרם ידיים, תוף מריים, מחשבון, סלוטייפ, כוס, שרשרת, תליון, מד חום, שלושה ספרים סגורים אחד פתוח, קלטת וידיאו, מטען, בדיד כחול, עיפרון, סוכריות גומי צבעוניות, וכן הלאה. יותר טוב שלא תדעו מה עוד יש כאן. כל יום אני מבטיחה לעצמי לסדר. אבל בלגן גורם לי לפיק ברכיים. אני מסתכלת על מצבור החפצים ומעבירה עיניים ימינה, שם יש הר של ניירת בתוך קופסאות וסלסלות, חלקה כבר מהעבודה החדשה. אם אצטרך משהו מזה, אין סיכוי למצוא. הקטנה חיפשה סלוטייפ ועירבבה הכל. איפשהו במעמקי הניירת נמצא ניכוי-מס במקור שהבאתי ממס הכנסה, כבר אין סיכוי שהחודש אגיש אותו, שוב ינכו לי את החמישים אחוזים כי אין לי אישור מתאים.

יש לי ארון מגירות שבו סידרתי בסדר מופתי כלי כתיבה, ציוד משרדי, דפדפות לפי נושאים, ניירת ודפים קטנים להודעות וכל מה שצריך כדי לעבוד. יש לי גם ארון עם כל מה שצריך לנקיון הבית. יש לי מדפים שעליהם ספרים מסודרים על פי נושאים. הכל בלשון עבר. הכל היה. במציאות הנוכחית שוב אני הולכת מחדר לחדר, מחפשת במדפים ובמגירות, הופכת את הניירות, נזהרת לא להפיל ערימות ספרים שמונחים בעירבוביה סביבי.

בתחילת החודש סידרתי כאן, לכבוד העבודה החדשה. כמו אצבעות הפלסטלינה הצבעוניות היה הכל מסודר וממוין. אין לי מושג איך תוך זמן כל כך קצר שוב יש לי ערימת חפצים וניירות שמטשטשת לי את הראייה ועושה לי חשק לזרוק הכל לפח או לברוח מכאן.

והכי גרוע זאת תחושת הכשלון. איך אצל כולם הכל מסודר ורק אצלי ככה?